מי היה הנשיא שמעון פרס?

 שמעון פרס היה אדם מבוגר מאוד במותו, ועם כל זאת היה קשה לחשוב על כך שיום אחד לא יהיה כאן. הוא נראה היה כאדם שיחיה לנצח.

כך נראים על פי רוב ענקי התורה שלנו.

מלבדם אין הרבה אנשים מבוגרים, שכאשר מסתכלים על פניהם – חושבים שלעולם לא ייפטרו מן העולם.

אבל שמעון פרס לא היה ענק בתורה.

שמעון פרס נפטר והתקשורת החרדית מרכינה ראש ומפנה מקום. אין איש, אישה, ילד או ילדה שלא יודעים שנפטר, שלא עדים להנהון הראש ולאהדה כלפי המת.

הלווית שמעון פרס גדושה באנשים. ביניהם  חרדים. הם הרגישו קשר אישי עם המת, על אף שמעולם לא פגשו אותו פנים אל פנים.

אבל שמעון פרס לא היה רב גדול.

שמעון פרס היה איש פוליטי כל כך הרבה שנים. אנשים פוליטיים אינם אהודים על העם, בלשון המעטה. אבל הוא, משום מה, הצליח לערוך הפרדה מוחלטת בין הפוליטיקה לבין החיים.

הוא הצליח להעביר לכל אדם את האנושיות שניחן בה. לא היה איש שעמד מולו ואמר:

“נו, סתם פוליטיקה, אני לא מאמין לשום מילה!”

אלא כל הפוגש אותו האמין לדבריו, ממש כפי שמאמינים לאדם גדול בתורה.

אבל שמעון פרס לא היה אדם גדול בתורה.

 כשסיפר על בני משפחתו שנרצחו בשואה, כולם ידעו שהוא מספר בדיוק מה שקרה, וכשסיפר בהזדמנויות שונות על מפגשים שלו עם אנשי תורה גדולים – כולם האמינו לכל מילה, כמו שמאמינים לאדם גדול בתורה.

כאילו שלא היה פוליטיקאי כלל.

אבל שמעון פרס לא היה ‘אב בתורה’.

גם מי שלא הסכים עם דרכו – הסכים  עם התנהגותו. מי שלא הסכים עם דבריו – הסכים עם אצילותו.

שמעון פרס התקבל בחייו ומתקבל במותו כאדם מכובד בצבור החרדי. ראו את התקשורת שנלחמת על הזכות לספר על קשריו עם הרבנים הגדולים מכל החוגים.

לרגע נדמה שיש להוסיף לשמו את התואר: האדמו”ר שמעון פרס!

אבל שמעון פרס לא היה אדמו”ר.

שמעון פרס ביקש שבהלווייתו יתנגן הניגון: ‘אבינו מלכנו’.

לא, לא איזשהו שיר  של נעמי שמר או של רחל המשוררת, (שכבודן במקומן מונח) , אלא ‘אבינו מלכנו’.

ומדוע? כי זה השיר שמזכיר לו את יום הכיפורים ממי ילדותו, כששהה אצל סבו, שהיה רב צדיק וגדול בתורה הי”ד.

לשמעון פרס מזכיר הניגון של ‘אבינו מלכנו’ את ימי ילדותו שבעיירה, ואם את הניגון הזה בחר ליום האחרון שלו, זה מוכיח שהחינוך היהודי האמתי הוא כל כך שורשי ועמוק, עד ששום חילוניות לא תוכל לגדוע אותו.

העם היהודי – עם התורה, יחיה לנצח.

כמה שינסו להציק לו, לתלוש אותו מצור מחצבתו ולנסות לכפות עליו כפירה והתבוללות – לא יצליחו, כי תמיד יבצבץ לו הניגון  העתיק ויזכיר נשכחות.

וכשדברים אלו מושמעים מפיו של אדם, המקובל כמעט על כל רובדי העם, שלהלווייתו מגיעים נשיאי תבל מכל קצוות העולם, אדם שבחייו לא היה נראה כשומר מצוות, לא נראה כרב, ורחוק היה מלהיראות כאדמו”ר, כשדברים אלו נשמעים מפיו, מקבלים הדברים הללו משנה חשיבות.