מעטים הימים בהם נשכחים הבדלי מעמדות, בין העם שבשדות לאנשי הממשל. מעטים הימים בהם נראים כולם כאיש אחד – דומים כל כך. מעטים הימים בהם הקטן והגדול, החשוב והפשוט, העשיר והדל, כולם מתערבבים במעגל אחד.
השבת נשמע את קריאתו של בעל הקורא: “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד’ אֱלֹקֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל… ”
וזו תיהיה רק הקדמה ליום הגדול והנורא,
וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון,
כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו,
כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי,
ותחתוך קצבה לכל בריה, ותכתוב את גזר דינם.
ואז עומדים בבית הכנסת שורות-שורות של מתפללים, המנהל וההורה, הרב והתלמיד, השכן והחבר, המחנך והמתחנך, וכל מיני ‘נשמות טובות’, וביניהם אנשי מעלה גומלי חסדים, ומאידך אנשי ריב ומדון. אלו המחבקים ומסורים לכל, ואלו המכים את רעיהם בסתר.
וכולם שווים לפני בורא עולם.
ולא רק הם, “כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם.. וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם…”
אוי כמה אינם עמנו היום, כמה פזורים בכל מיני מקומות אבל לא ‘עמנו’. ומי שפך את הדם?
והנה יום הדין. לא מדקדקים בדקדוקי סטיגמה וחברה, אלא בודקים האם הקפדנו על קיום ההלכה, על שמירת שבת ושמירת הלשון, על הלכות כשרות ועל המלבין פני חברו, על צניעות ועל בין אדם לחברו.
וקולו של החזן מהדהד:
כמה יעברון וכמה יבראון,
מי יחיה ומי ימות,
מי בקצו ומי לא בקצו,
מי ינוח ומי ינוע,
מי יישקט ומי ייטרף,
מי ישלו ומי יתייסר,
מי ירום ומי יישפל,
מי ייעשר ומי יעני.
והנה יש דרך חזרה:
ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה!
•
ושוב מצאנו את הסוד בפרשה: “כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ”
הייתכן?
אם כה קלה מצות התשובה, וכה פשוט הדרך חזרה, מדוע בעלי תשובה מועטים, מדוע אין כולנו רצים בתשובה לשוב אל ד’, מדוע איננו בוחרים בדרך הפשוטה והקלה כל כך, שהרי רק יאמר האדם בפיו, רק יחשוב בלבו מחשבה אחת של מוסר והנה חשוב כתינוק הנולד זה עתה.
אלא שהדבר החמור ביותר המשפיע על האדם לרעה זה ההרגל. ההרגל הוא סם מוות לחיי הרוח של האדם. הוא אינו חש כי הסוף קרב לבוא, וזאת מכיוון שלא ראה, לא שמע “ולאן אתה הולך…”
שאם היה שומע היה מתהפך לאיש אחר, ומי גרם שלא ישמע – ההרגל!
הצלת האדם יכולה להיעשות רק על ידי התרגשות פתע ועצירת השגרה. יעצור האדם! יחשוב לרגע מחשבה על מצבו, כי אז ממש בפיך ובלבבך לעשותו.
כמו שמצינו אצל ר”א בן דורדייא שאף שהיה שקוע בעבירה על ידי אימרה אחת נתרגש כל כך עד ש”הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר”א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא”.
• ראש בית המדרש “תורה והלכה”