ישנם מעשים בודדים, מקריים, לעיתים לא חשובים לכאורה, שהתוצאות שלהם עשויות לשנות את פני ההיסטוריה, לחולל תמורות בחשיבה האנושית, ולייצר תפיסות חברתיות חדשות.
כיום, שינויים גדולים כבר לא צריכים להתחולל באמצעות הפלגה של ספינות חוצות עולם. די לפעמים בהקשה על מקלדת ולפרסם פוסט, כדי לחולל שינוי בעולם אותו הכרנו עד לפני דקה. בעבר, מסביר הסוציולוג פרופ’ עוז אלמוג, כדי להתחבר אל העולם הגדול, נדרשת לפתוח את הרדיו או הטלוויזיה ולהתיישב מולם. היום, כולם מחוברים online.
רשת הפייסבוק לא רק מנגישה אנשים זה לזה ממקומות רחוקים, אלא יוצרת מפגשים שבעבר לא היו יכולים להתקיים. המפגש נוצר באמצעות תחומי עניין משותפים, המגשרים על פערים. שני בני אדם, שבעולם ‘רגיל’ לעולם לא היו נפגשים, עשויים לגלות לפתע כי נושא משותף מעסיק אותם, והם הופכים ל’מחוברים’ ומגוייסים לפתע למען מטרה שכה חשובה לשניהם.
ומה קורה כאשר השנים הללו הופכים לשלשה? לארבעה? למאה? למאה אלף? למיליון? את התשובה לכך אפשר למצוא בסדרת אירועי האביב הערבי, אך גם בהתפטרותו של חבר הכנסת לשעבר ינון מגל.
הפייסבוק הוא במה ומנגנון ענק של משיכת תשומת לב הדדית, בין השאר, ובעצם בעיקר, משום שהוא מאפשר התערטלות רגשית ווידויים פומביים בסדר גודל חסר תקדים.
לא תמיד זה טוב. במידה מסוימת הפרסומים בפייסבוק דומים לתוכניות הריאליטי, ומחזקים את הפסיכולוגיזם התקשורתי שהפך לפסיכוזה המונית. במקרים רבים חיינו האישיים הופכים לנכס ציבורי והאינטימיות מופקרת בראש חוצות בהסכמתנו המלאה.
לצד זאת, כמו כל כלי אותו העניק לנו הקב”ה, ניתן לנתב אותו לאפיקים הנכונים ולהפוך תופעה הרסנית, לעיתים, לברכה ולתיקונים חברתיים.
גם בעולם שלנו, החרדים.
דוגמא מובהקת לכך, אם נגלוש לרגע מהשדה התיאורטי המופשט למעשי, היא אביגיל קרלינסקי ועמותת ‘לא תשתוק’ שהקימה.
•
מה עשתה קרלינסקי? כתבה פוסט בו פרקה את מה שמעיק על ליבה. רק מה, כמו אביגיל פועלים באטמוספירה האינסופית של הפייסבוק מיליוני בני אדם. הם כותבים את מה שעל ליבם, ומקווים כי חבריהם יגיבו להם בצורה כלשהי. לייק, איקון של לב, סמיילי מחייך, יהוו משוב נחמד, תגובה טקסטואלית עוד יותר טוב, ושיתוף בכלל מוכיח על הצלחה כבירה.
רק שפה לרוב, מסתיימת ההרפתקה. פוסט טוב גורר עשרות, אולי אפילו מאות לייקים, עשרות או מאות תגובות, וכעבור 48 שעות, מאבד הטקסט את קסמו ודועך לאיטו אל פח האשפה של מיליארדי טקסטים דומים.
המשגיח. צילום: Yonatan Sindel/Flash90
גם פוסטים שגררו אלפי ועשרות אלפי תגובות ושיתופים, לא באמת נזכרים כעבור תקופה ארוכה מאד של ארבעה ימים, למשל.
אלא שהפוסט של אביגיל קרלינסקי הציק לה, כפי הנראה, לא פחות מהמוני קוראים שבחרו להגיב, והיא פתחה את הדף של ‘לא תשתוק’ לקליטת סיפורים בנושא.
בתוך ימים לא ארוכים התברר כי בטקסט שלה היא הובילה לחשיפת קן צרעות מחריד, בו מסתתרים מאות מפלצות ובצילן מאות ואולי אלפי קרבנות שלא הציגו מעולם את הבור האפל ששוכן בנשמתם מאז היותם ילדים, נערים, או בחורים צעירים – שהותקפו באכזריות.
גם פה לא חדלה קרלינסקי מלהכות בברזל, והמשיכה לדוש בנושא, כשהיא מקימה את עמותת ‘לא תשתוק’ שכותרתה היא: במה להעלאת המודעות הפגיעות במגזר החרדי.
האתרים החרדים הגדולים, ביניהם במה זו, לא עמדו מנגד, והעניקו לנושא בולטות ודומיננטיות.
בתוך פחות משנה, היתה סוגיית הפגיעה בילדים ובנשים ברחוב החרדי, לסוגיה בוערת שהכל נותנים עליה את הדעת. מה שמצא עצמו פעם מוסתר מתחת לשטיח עבה, החל לכבוש את הכותרות הראשיות.
עשרות סיפורים החלו להיערם על שולחנות העורכים. ושמות קוד כמו ‘המשגיח המתעלל’, ‘ראש המוסד שנמלט’, ‘המתעלל מהמשפחה המיוחסת’ ו’הפסיכולוג מרמות’, הפכו לשיחת היום.
הרוצחים השקטים הללו, שפעלו במשך שנים ארוכות כמעט ללא כל ביקורת ציבורית ושיח מונע, הבינו שהשטיח מתחיל להישמט מתחת רגליהם. החיפוי נגמר.
וזו הסיבה שאביגיל קרלינסקי היא אשת השנה שלנו.
•
• אביגיל מה, בעצם, הוביל אותך לפתוח את ‘לא תשתוק’?
“פוסט ספונטני בפייסבוק, בלי שום כוונה גדולה, רק לדבר על הנושא, לגעת בו והוא עורר סערה והקפיץ דובים. פתאום אנשים פוסטים ושירים בנושא. והיה לי זרם עצום של פניות בפרטי”.
• מה גרם לך לכתוב את הפוסט הספונטני הזה?
“אין לי שמץ. סתם מחשבה שחלפה לי בראש”.
• ומה היה שונה בו, לדעתך, ממאות פוסטים קודמים שאנשים ונשים סיפרו על פגיעות ותקיפות?
“אני לא חושבת שהיו פוסטים חרדיים כאלה אי פעם. בכל מקרה, משהו בו פגע טוב.אנשים כתבו לי המון. ‘וואלה, הפלת לי אסימון’. או: ‘לא ישנתי כל הלילה’. ואז כמה ימים כאלה, מאוד טעונים, והתחילו להישמע שתי דעות: דעה אחת של המיעוט דווקא – אמרה ש’די כבר, זה צהוב וחסר תועלת ומעצבן’. מדברת, כמובן, רק על חרדים.
“ואז החלטתי שיהיה מקום מיוחד לסיפורים, שרק מי שרוצה לעקוב – יעקב. וזהו. הבנו שזה דבר גדול לפתוח דף כזה, לא חלמנו שזה יהפוך לארגון כל כך משמעותי. תוך כמה ימים מהפתיחה, הגיעו המון פניות לעזרה”.
הפסיכולוג מרמות. צילום: Yonatan Sindel/Flash90
• מה הייתה ההצלחה הכי גדולה שלכם השנה?
“תפיסת פוגע, אולי. תושב מודיעין עילית, פגע בבני ברק בילד בפורים”.
• איך תפסתם?
“אנשים מזהים ופונים אלינו. ואז מתחילה מסכת מאוד קשה, לתאם בין מי שאולי יכול להתלונן ובין המשטרה. יש אנשים שחוששים. במקרה הזה המשטרה הסכימה לעדות טלפונית – והלכה לעצור. הפוגע הודה בחקירה בכמה וכמה מקרים. הוידאו הופץ בקבוצות הוואטסאפ, אבל לא היה קורה כלום לולא התיאום המפרך מול המשטרה.
“במקרה אחר למשטרה היה סרט זמן רב, אבל לא היה להם מה לעשות איתו, עד שהגיעה אישה דרכינו וזיהתה”.
• אני מנסה להבין: איך זה עובד? מה הקושי בתיאום עם המשטרה?
“פנה אלינו אדם. מאוד מפוחד. רק אמר את השם ורוצה לברוח. כשאתה רוצה שמישהו יתלונן והוא פוחד על עצמו, או מנקמה או מלשון הרע, אתה צריך לעשות הסברה, גם לו. איזה זכות עצומה יש לו, וגם למשטרה – שיתגמשו, שלא יכריחו אותו להזדהות.
“יותר מזה: אנשים מזהים בסרטונים, אבל לא עושים כלום. אף אחד לא יילך לבד למשטרה על זה. אז הם באים אלינו. אנחנו, כמובן, מודים לו, ומסבירים מה המשמעות ומה זה כולל. הנה, למשל, במקרה של הפוגע ממודיעין עלית, האדם שהעיד לא נחשף כלל. הוא לא רשום בשום מקום.
“אנחנו מדווחים למשטרה, היא עושה את הבדיקה שלה, עושים התאמות פנים ואמצעי חקירה שונים, אבל האדם שזיהה לא הזדהה כלל.
“למה הוא הוא בא אלינו? כי הוא הרגיש שאסור לתת לפוגע הזה להמשיך להסתובב כך חופשי. אבל הוא פחד: מה אם הפוגע יתנקם בו? מה אם יש לו מעמד חשוב בציבור? אנשים חרדים לא רוצים שהשם שלהם בכלל יהיה באיזה תיק. מי מחפש צרות?”
• טוב. אז דיברנו על ההצלחה. ומה היה הכישלון או ההחמצה?
“מבחינתנו החמצה זה שעדיין לא התמסדנו. אבל זה יקרה בקרוב בעזרת ה’. פשוט היתה הרבה עזרה ראשונה לעשות, והכל על בסיס התנדבותי. הגיע הזמן לביסוס. העסקת עובדים סוציאליים, למשל.
• איזה סיפור הכי מטלטל הגיע אליכם לדף.
“סיפורים של פגיעה בתוך המשפחה הם הכי קשים. אנחנו לא מפרסמים הכל בכלל. היה זוג שהאישה נפגעה ממישהו במשפחה, וזה הסתבך עד רמה שגם היא וגם בעלה ניסו להתאבד”.
• מי ערב לכם שהסיפורים שאנשים מפרסמים נכונים?
“אף אחד. לכן אנחנו לעולם לא נפרסם שם של פוגע. אבל כן חשוב לנו שהנפגעים יזדההו אצלנו. זה מינימום”
• איזו פרשה מכל הפרשות שנחשפו השנה הייתה, לדעתך, הכי מטלטלת. זו שגרמה לציבור להבין ש’עד כאן’.
“המשגיח. חד משמעי”.
תקיפת ילד בבני ברק. צילום: מצלמת אבטחה
• מה זה עשה לציבור החרדי?
“משבר דתי, אפילו. איך אדם כזה יכול לעשות כך? התערערה קצת ההנחה שאצל צדיקים זה לא קורה. בשילוב עוד כמה פרשיות ברקע, כמו הרב ברלנד והרב איזנשטיין, זה היה הקש ששבר. וזו ההתחלה. אני בטוחה שיהיו עוד קפיצות מדרגה תודעתיות בהמשך, כי יש פוגעים עוד יותר מוכרים בתוכנו”.
• הפכתם כבר לעמותה? מי חברים בה? מה אתם מנסים לקדם?
“כמעט. בקרוב ממש. אנחנו קודם כל חרטנו על דגלנו מודעות. מעבר לכך, יש לנו עבודה שוטפת של סיוע. החברים הם אני, בת 28 מירושלים, למדתי במעלות בית יעקב וסמינר אופקים; רחלי רושגולד מחסידות גור, בת 29, אחות בשערי צדק, עם הכשרה של ייעוץ בתחום מבר-אילן; צביקי פליישמן, בן 26, חסיד חב”ד, למד בישיבות חב”ד, הסמכה לרבנות, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה”.
• בארה”ב פועולות עמותות דומות כבר כמה שנים. יש לכם קשר? כמה מהפוגעים נמלטו מהארץ לחו”ל. וכן להיפך.
“כן, יש קשר. אפילו עשינו פרויקטים יחד”.
• מה, למשל?
“משפחה מביתר עילית. קראנו לאנשים לכתוב להם ולהיות להם לקהילה. הם משתייכים לחב”ד ויש בארה”ב ארגון ענק של חב”ד בעניין. עבדנו איתם והשגנו למשפחה ממש ספר של מכתבים מרגשים, והם מצאו חברים חדשים. כל זה נולד מאחר והקהילה המקומית בביתר עלית די נידתה אותם, ואימצה את הפוגע”.
• מה את, בעצם, עושה בחיים? הרי נשאבת לכל זה בצורה לא מתוכננת.
“כיום סטודנטית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. הייתי בהייטק ועזבתי לפני חצי שנה. ‘לא תשתוק’ היה בהחלט גורם עיקרי”.