במשך ימים ארוכים עצרה המדינה נשימתה. אחרי שנודע דבר עזיבתה את הבית והיעלמותה, עקב עם ישראל בדריכות אחר החיפושים אחרי אסתי וינשטיין, אם ל-7 בנות שעקבותיה לא נודעו.
כשהיא מותירה אחריה מכתב ומתניעה את רכבה יצאה אסתי לדרך, מותירה אחריה המון סימני שאלה וחידה בלתי פתורה אחת. איה היא?
ימים חלפו, והזוועה התבררה. אסתי שמה קץ לחייה, אי שם, באחד מחופי אשדוד. הצער על ניתוקה מילדיה היה קשה מנשוא, והיא לא יכלה עוד להמשיך בחייה.
הייתי בהלווייתה, גם בחלק הראשון שהוקדש לציבור החילוני והפרחים וגם בחלק השני בו נכחו בני משפחתה החרדים. זה היה עצוב. מנקודת מבטי, זו הייתה הפעם הראשונה בה קלט עם ישראל כי לסיפורים המכוערים האלו, המתרחשים בתוך המשפחה או בתוך החסידות, יש השלכות מצמררות.
זו הייתה הפעם הראשונה בה חבטה בקדקודם של רבים התובנה, שצריך להיות ערניים, לשים לב לאנשים השוכבים פצועים נפשית בשולי הכביש, לתופעות בלתי סבירות הצומחות לעיתים גם בערוגות הציבור החרדי.
לטעמי, פרשת אסתי וינשטיין הייתה קו פרשת המים. התייחסות החברה למקרים כגון אלו שהיא עברה, לא תהיה אותו דבר ביום שאחרי. הייתי מעזה לומר כי, רק לדוגמה, פרשת חני מאוקראינה, אותה סיקרנו ב”חרדים 10″ בהרחבה, הייתה מקבלת התייחסות חברתית הרבה יותר משמעותית אילו התרחשה לאחר מותה של וינשטיין.