אחרי הנוטשים את הממשלה והכנסת בשל ריח רע שעלה מכיוונם, מהווה פרישתו של בוגי יעלון מהפך מסוג אחר, פחות מסריח אבל הרבה יותר אמוציונלי.
ב-2013, כשקיבל את תפקיד שר הביטחון, לא היה מאושר ממנו. הגנרל היבשושי, הדוגרי והעקשן, שנבעט מתפקיד הרמטכ”לות לאחר שהביע את התנגדותו לתכנית ההתנתקות; הפוליטיקאי חסר הכישורים ש-4 שנים קודם לכן איבד ברגע האחרון את התפקיד לטובת אהוד ברק המשופשף והערמומי – הגיע בסופו של דבר לקומה ה-14 במשרד הביטחון, עליה חלם במשך עשור.
כמה שבועות קודם לסיום כהונתו כרמטכ”ל, נשא את ‘נאום הנחשים’ המפורסם. “אני זוכר ששאלו אותי פעם מדוע אני ממשיך ללכת עם נעליים גבוהות בקריה, ועניתי להם – ‘בגלל הנחשים'”, סיפר בהומור היבשושי האופייני לו.
ובמאי האחרון, 3 שנים לאחר שסוף סוף שב לקריה, הפעם כ’בוס’ הבלעדי, נטש אותה בקול רעש גדול. ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש ממנו לפנות את כסאו והציע לו בתמורה את תפקיד שר החוץ, אך הוא העדיף לפרוש כליל ולומר את אשר על לבו.
“זו לא תנועת הליכוד שהצטרפתי אליה – הליכוד של זאב ז’בוטינסקי ומנחם בגין – ומן הראוי שהרוב המכריע של מצביעי הליכוד, ציבור שפוי, ממלכתי ואחראי, יבין את עומק השבר ואת הרוח המתלהמת שמשתלטת על התנועה”, אמר זמן קצר לאחר פרישתו המהדהדת.
האם זה מה שהיה אומר אילו לא החליט נתניהו לקבל את דרישתו של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון, בתמורה להצטרפותו לקואליציה? סביר להניח שלא. אילו הייתה הממשלה נותרת במתכונתה המקורית, היה לנו היום שר ביטחון הנושא את השם יעלון ואשר ממשיך לתמוך בנתניהו. אז מי הזיז את הגבינה שלך, מר בוגי, ואיך הצליח לשנות את דעותיך, בן לילה?