הנשיא התשיעי של מדינת ישראל וראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס, הלך לעולמו היום (רביעי) לפנות בוקר, בגיל 93.
פרס, שהתחיל את דרכו בציבוריות הישראלית כאחד מ’נערי בן גוריון’, המשיך כפוליטיקאי חד ושנוי במחלוקת והפך בסוף ימיו לקונצנזוס לאומי, אושפז לפני כשבועיים במצב קשה בבית החולים “שיבא” בתל השומר לאחר שעבר אירוע מוחי. במהלך השבועיים האחרונים חלה הטבה איטית במצבו.טובי הרופאים עמלו לייצב את מצבו, כאשר תוך כדי המאמצים החל לסבול גם מדימום קשה במוחו. הוא הורדם והונשם אך בשל גילו המתקדם לא התאפשרה כל התערבות כירורגית ולא נותרה לרופאים דרך להציל את חייו.
במשך כחמישה עשורים שימש פרס כחבר כנסת, שר בממשלות ישראל וראש הממשלה.
שמעון פרס נולד בחודש אב תרפ”ג למשפחת פרסקי שהתגוררה בעיירה וישנבה שבפולין, סמוך לוולוזי’ן, בה חי ופעל סב המשפחה, הגאון רבי חיים מוולוז’ין.
בהיותו ילד כבן 11, עלה לארץ ישראל בעקבות אביו. ב-1947 עשה את פסיעותיו הראשונות בחיים הציבוריים, כאשר נקרא על ידי בכיר ‘ההגנה’ דאז וראש הממשלה לעתיד, לוי אשכול, לשמש כעוזרו לענייני כוח אדם ורכש.
עם הקמת המדינה המשיך פרס באופן טבעי כפקיד בכיר במשרד הביטחון, ועל כן כלל לא גויס לצה”ל שהוקם אף הוא באותם הימים. הוא נשלח לוושינגטון כראש המשלחת הביטחונית הישראלית ובעזרת הקשרים שרקם שם, היה הכוח המניע מאחורי ייסוד התעשייה האווירית לישראל.
בגיל 30 מונה במפתיע למנכ”ל משרד הביטחון, על ידי ראש הממשלה בן גוריון שראה בו יורש עתידי. בן גוריון עצמו פרש מתפקידו למחרת המינוי, ועד היום נחשב פרס למנכ”ל המשפיע והמוערך ביותר של המשרד ולמי שהטביע את חותמו לדורות בביצור ביטחון ישראל.
באותם הימים, בהם ארצות הברית בהנהגת הנשיא אייזנהאואר הייתה חשדנית כלפי ישראל, רקם פרס מערכת קשרים הדוקה עם צרפת, שהסכימה לספק את מרב הטכנולוגיה, הנשק התחמושת למדינה הצעירה ומוקפת האויבים.
גם הכור הגרעיני בדימונה – הפרויקט המפורסם ביותר שיזם וביצע פרס – נולד באותה העת דרך קשרי ישראל-צרפת. מהנדסים צרפתים היו חלק בלתי נפרד מהקמת הכור, שעל פי פרסומים זרים החל בתוך שנים ספורות לייצר נשק גרעיני.
השפעתו של פרס חרגה מתחומי הצבא וכוחות הביטחון. בשלהי 1956, טווה את מערכת הקשרים המדיניים שהובילה ל’מבצע קדש’, בו השתתפו באופן פעיל כוחות בריטיים וצרפתיים לצד צה”ל, שכבש את חצי האי סיני במטרה להגן על השיט החופשי בתעלת סואץ.
לפוליטיקה נכנס פרס בגיל 36, כשנבחר לכנסת הרביעית ברשימת מפא”י. הדבר לא הפריע לקריירה הפורחת שלו במשרד הביטחון, משום שבן גוריון – שבינתיים חזר לפוליטיקה ונבחר שוב לראש הממשלה – מינה אותו לסגן שר הביטחון.
ב-1963 ירדה קרנו של המטאור הפוליטי, עם התפטרותו הסופית של בן גוריון, אשר פרס עליו את חסותו שנים ארוכות. הסכסוכים בצמרת מפא”י הובילו את מייסד המדינה לפרוש מהמפלגה ולהקים את מפלגת רפ”י, אליה הצטרף פרס במהרה ושובץ במקום השלישי.
בבחירות שנערכו לאחר מכן זכתה המפלגה החדשה ב-10 מנדטים בלבד, לעומת 45 מנדטים למפא”י בראשות לוי אשכול. פרס נותר ח”כ פשוט באופוזיציה, עד לאיחודה של רפ”י עם תנועת האם שלה, לאחר מלחמת ששת הימים.
את התפקיד המיניסטריאלי הראשון שלו, קיבל פרס ב-1969, אז מונה לשר האחראי על פיתוח יש”ע, בהמשך שימש שר לקליטת העלייה, התחבורה, התקשורת ולאחר מספר שנים שר ההסברה.
לאחר מלחמת יום הכיפורים וועדת אגרנט שחקרה את מחדליה, התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר ופינתה את ההנהגה לדור הצעיר של המפלגה, בו בלטו פרס ויצחק רבין. ניצחונו של רבין בבחירות הפנימיות ומינויו לראשות הממשלה, היו יריות הפתיחה ביריבות האישית המפורסמת ביותר בפוליטיקה הישראלית – אשר נמשכה יותר מ-20 שנה, עד לרצח רבין.
בשל הכוח הרב של פרס במוסדות המפלגה, לרבין לא נותרה ברירה אלא למנותו לשר הביטחון בממשלתו החדשה. בתפקיד זה התגלה פרס כ’נץ’ ביטחוני, אשר התנגד להשבת שטחים במסגרת הסכמי שלום עם מצרים וירדן ואף סייע רבות בהקמת ההתנחלויות הראשונות – בניגוד לדעתם של רבין ובכירים אחרים בממשלה.
באותם הימים גאתה המתיחות בין רבין ופרס עד לנקודת רתיחה. רבין כינה אותו במשפט המפורסם “חתרן בלתי נלאה” וטען כי הוא גורם נזק למדינה. גם בדיונים לקראת ‘מבצע אנטבה (יונתן)’ התגלעה מחלוקת קשה בין פרס שתמך בפעולה צבאית, לבין רבין שהתנגד לה. הצלחת המבצע הוסיפה רבות ליוקרתו של שר הביטחון.
רבין הספיק עוד לנצח את פרס פעם נוספת בפריימריז על ראשות המפלגה, זמן קצר לפני שנאלץ להתפטר בשל ‘פרשת חשבון הדולרים’ של רעייתו. בתקופת אותה ממשלת המעבר שחתמה את שלטון מפא”י, שימש פרס כראש הממשלה בפועל אך לא בתואר, בו החזיק עדיין רבין.
בבחירות ‘המהפך’, בשנת 1977, התמודד פרס לראשונה על ראשות הממשלה, אך הובס על ידי הליכוד של מנחם בגין ומונה ליו”ר האופוזיציה. בתפקיד זה התנגד לפעולת תקיפת הכור האטומי בעיראק וניסה למנוע אותה בדרכים חשאיות טרם יציאתה אל הפועל.
תדמית ה’לוזר’ החלה לדבוק בו כשהובס בשנית על ידי בגין, בסיומו של קרב צמוד ולאחר שמדגמי הטלוויזיה הראו בליל הבחירות כי דווקא פרס הוא המנצח. הוא נאלץ להמתין כ-4 שנים נוספות, עד שזכה סוף-סוף להגיע אל כס ראש הממשלה.
הבחירות לכנסת ה-11, בשלהי 1984, היו מהצמודות שידעה מדינת ישראל מאז ומעולם. לאחר קרב מר, הגיעה המערך בראשות פרס למקום הראשון עם 44 מנדטים, לעומת הליכוד שזכתה ל-41, אולם אף אחת מהמפלגות לא הצליחה להקים קואליציה או גוש חוסם.
לאחר התערבותו של נשיא המדינה, חיים הרצוג, הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית הראשונה בישראל. על פי ההסכם הקואליציוני, בשנתיים הראשונות כיהן שמעון פרס כראש הממשלה ויצחק שמיר כשר החוץ, ולאחר מכן התחלפו בתפקידיהם למשך שנתיים נוספות. רבין כיהן כשר הביטחון לאורך כל הקדנציה.
תקופת כהונתה של הממשלה ה-21 הייתה רצופת אתגרים קשים, והיא נחשבת עד היום לזו שייצבה את מצב המדינה בנקודה קריטית ומסוכנת, אליה נקלעה לאחר הקדנציה השנייה של מנחם בגין.
ממשלת פרס התמודדה בהצלחה עם משבר האינפלציה – המשבר הכלכלי הקשה ביותר שפקד את ישראל, הוציאה את צה”ל מעומק הבוץ הלבנוני אל ‘רצועת הביטחון’, החלה להעלות את יהודי אתיופיה ותקפה לראשונה את מפקדת אש”ף בתוניס.
לאחר שנתיים קיים פרס את הסכם הרוטציה והתפטר מראשות הממשלה לטובת שמיר. בבחירות הבאות הביס שמיר את פרס ונבחר שוב לראשות הממשלה, אך העדיף לכונן שוב ממשלת אחדות ומינה את פרס לשר האוצר.
התרגיל המסריח
ממשלת שמיר החלה להתערער על רקע האינתיפאדה הראשונה וניסיונות השמאל לכונן הסכם שלום עם הפלסטינים – אשר נתקלו בהתנגדות נחושה של ראש הממשלה.
אכזבתו של פרס מעיקשות שמיר בתחום המדיני, הצטרפה לאכזבת המפלגות החרדיות מאי קיום ההבטחות הקואליציוניות שקיבלו מיו”ר הליכוד. וכך הן רקחו יחד את ‘התרגיל המסריח’.
התכנית הייתה מושלמת ועבדה – לפחות בהתחלה – בצורה המיטבית. ח”כי ‘המערך’ עמדו להצביע בעד הצעת אי אמון בממשלה, על רקע דחיית ההצעה האמריקנית למו”מ עם הפלסטינים. כשנודע על כך לשמיר, הוא פיטר את פרס מהממשלה ובכך גרם לפרישת ‘המערך’ כולה.
מהצבעת אי האמון, נעדרו להפתעת שמיר חמשת ח”כי ש”ס. הממשלה הפסידה בהצבעה ונפלה, לתדהמת רוב המערכת הפוליטית, שלא ידעה על התרגיל.
כצפוי, הנשיא הרצוג הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה החדשה על פרס, אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים. הרב שך הורה ל-2 ח”כי דגל התורה שלא להצטרף לממשלת השמאל החדשה ובעקבותיו חזר בו גם הגר”ע יוסף מתמיכתו במהלך והורה לש”ס להפסיק את המגעים.
לאחר מו”מ מפרך, הצליח פרס להרכיב קואליציה בת 61 ח”כים, על ידי תמיכתן של סיעות המערך, מרצ, חד”ש והמפלגות הערביות – אליהן הצטרפה אגודת ישראל וח”כ שפרש מהליכוד. הוא הציג את הממשלה בפני הכנסת במוצאי יום טוב ראשון של פסח, אך למחרת ספג את הקשה שבתבוסותיו.
בבוקר הראשון של חול המועד פסח תש”ן, התכנסה הכנסת כדי לאשר את הרכב הממשלה החדשה, אך לפתע גילו אנשי פרס כי חסרים להם 2 ח”כים: אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי מאגודת ישראל – נציגיו של הרבי מליובאוויטש, שהורה להם שלא לתמוך בשום אופן בממשלה שתחזיר משטחי ארץ ישראל.
הדרמה הפוליטית הייתה מחשמלת. במשך שעות ארוכות ניסו כל קודקודי המדינה למצוא את שני הח”כים הנעדרים, אולם לשווא. ההצבעה בוטלה ופרס נאלץ לבקש מהנשיא ארכה נוספת להרכבת ממשלה. בסופו של דבר הוא נכשל ושמיר הקים ממשלה חדשה וצרה.
פרס כיהן שוב בתפקיד ראש הממשלה: בין נובמבר 1995, לאחר רצח יצחק רבין ז”ל, ועד למאי 1996, אז החליפו בתפקיד בנימין נתניהו בעקבות ניצחונו על פרס בבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה.
בחירות אלו היו הפעם הראשונה שבה הונהגה שיטת הבחירה הישירה.
בשנת 2000 פרס מתמודד לראשונה לנשיאות ומפסיד בסיבוב השני למשה קצב. בנובמבר 2005 הוא מפסיד בבחירות לראשות העבודה לעמיר פרץ, פורש מהמפלגה ומביע את תמיכתו ב”קדימה” בראשותו של אריאל שרון. ב-2007 נבחר פרס לנשיא ונהיה לראשון וליחיד בתולדות המדינה, כאמור, שכיהן בשני התפקידים הבכירים ביותר בישראל.
בראשית 2011 התאלמן פרס מרעייתו סוניה, שלא הסכימה להתגורר במשכן הנשיא ונותרה בדירתם בתל אביב.
פרס הותיר אחריו שלושה ילדים, הוא כתב 18 ספרים והיה לאחרון המנהיגים שהצמיח דור המייסדים.