כחלון, זה הקרב שראוי להתאבד עליו פוליטית

בישיבת הממשלה, שדנה בתקציב המדינה, עלה פרק הרפורמות בתקשורת. ראש הממשלה קם, הודיע לשרים ולפקידים שהוא מנוע מלעסוק בנושא, ויצא מהחדר.

לא מחזה שכיח.

לעומת זאת, כשדנו ברפורמות בנדל”ן – לרבות מיסוי על דירה שלישית – בנימין נתניהו לא יצא. הוא תמך, ולא מפני שלא שם לב. לישיבת הממשלה קדמה כרגיל ישיבה, שבה הציגו שר האוצר וראשי משרדו לראש הממשלה את עיקרי הרפורמות. נתניהו תמך במיסוי על דירה שלישית. הם לא הופתעו. הוא תמך בזה כבר בקמפיין הבחירות האחרון.

ביטויי התמיכה הללו קרו אחרי שנתניהו ירש מאביו את מחצית הבית ברחוב הפורצים בירושלים ואחרי שרעייתו שרה קיבלה מאביה את דירת מגוריו (ככל הידוע, בחייו).

במלים אחרות: מצבו הנדל”ני, ככל הידוע (ראש הממשלה אינו מחויב לפרסם הצהרת הון), לא השתנה מאז תמך בהתלהבות ברעיון.

מאין נולדה אפוא פתאום המניעות שלו להתערב בעניין? והאם האיסור הוא בעצם התנגדות מוסווית, שנועדה לסכל את הרעיון?

זה אותו נתניהו, שלחץ על משה כחלון, יואב גלנט וחיים כץ להצביע בעד מתווה הגז. הם טענו שהם מנועים, והוא תמה. אנשיו הביאו חוות דעת משפטיות הקובעות, שנבחרי ציבור אינם מנועים להצביע בכנסת בגלל סוג כזה של קירבה.

לאן כל זה נעלם?

•

הסיפור הזה של ניגוד עניינים הוא חמקמק.

על אריאל שרון גזרו לא להתערב בהחלטות הפשרת קרקעות בגלל חלקו בנחלה בכפר מל”ל. על אורי אריאל גזרו לא לעסוק בנושא של הקיבוצים מפני שהוא היורש של נחלה בקיבוץ טירת צבי. מצד אחר, אחרי עשר שנים כראש הממשלה, נתניהו לא צריך את איילת שקד, כדי לדעת שאין הוא צריך לפסול את עצמו כשמקצים תקציב לפיתוח ירושלים, אף שתקציב זה עשוי לסייע לערך דירתו ברחוב עזה בעיר.

כל מי שמציג את הכנסת כמועדון חברים, החושב בעיקר על עצמו, לא ימצא דוגמה טובה יותר לכך מהסיפור הפוליטי סביב מיסוי הדירה השלישית.

הנימוק היחיד נגד המיסוי הוא: למה למסות את האומללים שמחזיקים בשלוש דירות זולות? זה נימוק חלש. יש כאלה מעט יחסית, והמיסוי עליהם יהיה נמוך.

מה עוד, שהמטרות סבירות: הגדלת ההיצע בשוק הדירות והקטנת התמריץ להשקיע בנדל”ן. נבחרינו יודעים זאת כמובן, אבל זה לא מפריע להם. יאיר לפיד מתנגד. ליו”ר “ש”ס של מעמד הביניים” בעלות על שלוש דירות היא כנראה מעמד ביניים. מירי רגב וחיים כץ, החברתיים של הליכוד, לא נלחמים על זה. חבריהם לסיעה יואב קיש ודוד ביתן עומדים בחזית ההתנגדות לחוק. ח”כ משה גפני כבר הודיע שהחוק לא יעבור את ועדת כספים, כי “לא מטפלים במקומות הנכונים”.

המאבק בחוק הוא דוגמה בוטה לקשר הון־שלטון.

ב”מערכת הפוליטית”, כמו שנוהגים לכנות את אותו “באז” לא ברור הנסמך על שיחות מסדרון, כבר החליטו שהחוק הזה מת. ידיים נעלמות משכו מאחורי הקלעים ורצחו אותו.

כחלון נוהג להגיד, שלא היתה תקופה בחייו שנהנה בה מהעבודה כמו בתקופה הזאת (לתשומת לב מי שחולמים שהוא יפיל את הממשלה).

“אשתי נוהגת להגיד שאני מתנהג בלילה כמו ילד בכיתה א’, שמחכה כבר שיגיע הבוקר והוא יילך לבית הספר”, מספר השר. אולי מפני שכולם מבינים שכחלון נהנה, המערכת הפוליטית חשה שהוא לא יתאבד על כלום. קצת התנגדות, והוא יעבור הלאה.

אתמול הגביה שר האוצר את רמת המחויבות שלו לחוק, עד כמה שפוסט בפייסבוק יכול לייצר מחויבות. אם יש קרב שראוי להתאבד עליו (פוליטית), זה הקרב הזה.

גילוי נאות: איני מחזיק בשלוש דירות (גם לא באחת), ולכן איני מנוע מלתמוך בחוק.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר: המאמר התפרסם ב’הארץ’