מדוע משפחה מוביל את מלחמת ה’לוקשים’ של מנהלי הסמינרים

1.

קצת יותר מעשרים יום אחרי שנפתחה שנת הלימודים, וכאשר ברקע קולות בכי של ילדות שטרם זכו לפתוח את שנת הלימודים, צרם לי מאוד לאחוז ביד את קונטרס חדשות משפחה רק כדי לגלות שחלק גדול ממנו מוקדש למתן במה וביטוי למנהלי סמינרים, ושאר מיני רשמים ורשמות, ואפילו לא ראיון של איזון מול ילדה שלא התקבלה או מול אם כאובה.

כבר בכותרת – ‘מלחמת העצמאות’ – יש רמז לקו שמוביל העיתון.

שימו לב למשפטים, שאותי פשוט הקפיצו.

“ללא ספק זה היה הנושא הבוער של השבוע…. כנס זעקה של מנהלי הסמינרים שנמאס להם לשתוק”. זה הם שנמאס להם לשתוק. לא הבנות, עשרות בנות, שיושבות כל שנה בבית שבועות או חודשים, עד שנמצא להם מקום לימודים.

בתקופת הנהגתו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל הוקמה ועדת רבנים, שניסתה לעשות סדר. המנהלים הם אלו שלא שמעו לקולה. כעת הם מנופפים במכתבים של גדולי ישראל. מי אינו מכיר את הסיפורים על מנהלים, היוצאים מביתו של הגראי”ל שטינמן המורה להם “קבלו את הילדה” ומצפצפים כאילו לא שמעו מילה וחצי מילה מהנאמר להם?

הנה עדותה של רבקה, “רשמת”, המתארת לכתבת משפחה שרה פרדס איך מבוצעת הסלקציה.”הרשימות מתחלקות לשלושה סוגים. יש את הבנות שנחשבות חיוביות ומתאימות במאה אחוז, יש את אלו שבטוח לא נקבל ויש את אלו שבספק”.

“אין אצלנו בכלל מושג של מכסות”, היא מוסיפה.

אופס, רק במקרה יוצא שהם מקבלים 30 אחוזים ספרדיות. אחוז לא יותר.

לדעתה, אגב, אין פתרון לבעיה. “יש כאב ודמעות ובדרך כלל הן צודקות מאוד ואי אפשר תמיד למנוע אותן”. אל תדאגו, בפתח דבריה היא כבר סיפרה ששאלה רבנים ואמרו לה שלא לחשוש מקפידה.

“אם מתכוונים לשם שמים, אין קפידות”, כך נאמר לה.

נקווה בשבילה שהכול נעשה על ידה “לשם שמים”.

2.

חכו עד שתעיינו בראיון של שמעון ברייטקוף עם כמה מנהלי סמינרים – “קבוצת אנשים שדי בהזכרת שמם כדי להעביר חלחלה בקרב הורים לילדות מכיתה ו’ ומעלה”…

“‘שנים מאשימים אותנו שאנחנו מקבלים בלי קריטריונים ברורים’, הם אומרים. ‘אז מה עשו? נתנו לעיריות לשבץ בלי שום קריטריונים. מגיעים אנשים שאין להם מושג בחינוך בנות, שעושים ככל העולה על רוחם ומשבצים כאוות נפשם”.

עכשיו יסבירו נא מנהלי הסמינרים הנכבדים, “שדי בהזכרת שמם כדי להעביר חלחלה בקרב הורים”, מדוע יהודי בשם ליבמן (תואר הרב ניתן לו בשל היותו מנהל סמינר), רק לדוגמה, והשם בדוי כמובן, מבין בחינוך יותר מצביקה כהן, הממונה על החינוך והשיבוצים בעיריית ירושלים.

קרי, איפה למד ליבמן הנכבד לחנך, באופן שצביקה כהן אינו יודע? וכי בשל העובדה שאביו היה מנהל סמינר, הוא נולד עם דם-חינוכי? עם כישורים חינוכיים? מי שמו לשופט על מי תתקבל ומי לא? יש בית ספר שבו לומדים את הדבר הזה?

ואז הם שולפים את הלוקשים, שלא נראה לי שרבים מקוראי העיתון בלעו אותם: “תראה, אין סמינר שאין בו ועדת קבלה, אף אחד מאיתנו לא מקבל החלטות על דעת עצמו, בשרירותיות. יש ועדה שכוללת כמה תלמידי חכמים שיושבים ודנים על השמות”.

מעניין לראות רשימה של תלמידי החכמים הללו.

“הנה עוד לוקש: “חלק מחברי הוועדה צמים בימים על הדיונים” (טוב שלא אמרו “כל חברי הוועדה”).

מאחר וטרם האמנתי שיש ועדה, אני פטורה מלהאמין ללוקש על הצומות.

והנה עוד פנינה: “להגיד עלינו שאנחנו לא מודעים לגודל האחריות? זה רשעות ואכזריות. אין עוד יהודי בעולם שמתמודד עם כל כך הרבה צער כמונו. יש לילות של סבל. יש מישהו בעולם שחושב שלבלות כמה חודשים בשנה יחד עם הורים כאובים זה תענוג גדול?”

אז זהו,שאני למשל מאלו הסבורים ש’מיתוג’ הסמינר שלהם כ’הכי טוב’ חשוב להם יותר מצערם של ההורים. ואם כבר הם צמים (לדעתי, הם לא), זה על האדרת שם הסמינר ‘שלהם’…

ואם לא התעצבנתם מספיק, קחו עוד אמירה ‘נפלאה’: “כשבת חלשה נכנסת לסמינר חזק בעקבות לחץ פוליטי – היא מאמללת את עצמה. אנחנו רואים את זה ועינינו כלות. הייתה ילדה שנכנסה לסמינר אחרי לחצים פוליטיים ובכיתה ג’ סמינר היא נזקקה לטיפול נפש” (יש מצב שזה בגלל הפרצופים החמוצים שהצוות עשה לה שלוש שנים? ש.ר.).

דמעות תנין. למישהו יש טישו. דחוף.

3.

אחרי שסיימתי עם משפחה, וניגבתי את דמעות המנהלים, בא לי יום ליום כמים קרים על נפש עייפה.

לא היה שבוע בו הזדהיתי עם הנכתב בו כשבוע הזה.

“המלחמה עד התלמידה האחרונה”, הייתה כותרת השער. ובתוכה: “למרות הירידה הדרסטית בגילויי גזענות בסמינרים (הלוואי. ש.ר.) המאבק באפליית הבנות אינו יורד מסדר היום. מועצת חכמי התורה בראשות מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט”א מגבה באופן מוחלט את נציגי ש”ס הנאבקים לתיקון העוולה”.

שאפו!

אגב, בטור העורך של יצחק קקון, קראתי: “ההוראות ברורות, עוד מימיו של מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, מנהלי הסמינרים לא יחליטו לבד. הם לא בעלי הבית, יש ועדת רבנים שהיא תחליט על קבלת בנות והיא הבודקת את הרמה הרוחנית”.

כל מילה, נכונה.

אגב, זו הסיבה שבראיון למשפחה נאלצו מנהלי הסמינרים להרחיק עדותם עד לימי הגרא”מ שך זצ”ל, שהורה לרב זאב וולף זצ”ל, ששאל אותו כיצד לנהוג עם בת שסרחה והאם להרחיק אותה מהסמינר כי “בנושאי חינוך המנהל הוא בית דין”. הלוואי והיו היום מנהלי סמינרים שיגיעו לדרגתו של הרב וולף זצ”ל, שבתקופתו התקבלו בזרועות פתוחות בסמינר וולף בבני ברק אשכנזים עם ספרדים, חסידים עם ליטאים, עמך ישראל על כל גווניו.

4.

היה זה באמצע חודש אב תשע”ה (כשנה וקצת לאחור) כאשר העורך הראשי של בקהילה, אברהם דב גרינבוים, מ’בקהילה’ ביקר את יאיר לפיד, תוך שהוא כותב את המילים “יעמוד רבי יאיר בן טומי”.

השבוע, משום מה, הוא מסביר כי אמנם, “כשהוא מדבר על ‘להוביל שינוי’ הוא עוד לא נגמל מהאובססיה שלו לחרדים, אבל מדגיש ש”יש צורך במי שישמור על ערוץ פתוח לימים יבואו”.

אחרי הכול, הוא מסביר: “לפיד צובר כוח, סקרים זה כוח, הוא בבואה לישראלי העשיר, האג’נדה שלו ימין מרכז, והוא דובר וכותב רהוט, אנשים מתחברים לחוזק ולעוצמה שהוא משדר. זאת עובדה”.

ולכן, לדעת הכותב: “בפוליטיקה ובוודאי זו הישראלית בה הכול בלוף, שקר ואחיזת עיניים אין כל מקום לנקמנות אישית. מחר נצטרך אותו בצומת מסוים קריטי, לא מזלזלים במי שנמצא במקום שכזה ונוסק גבוה”.

הכותב לא מסביר למה הוא כותב את כל הדברים הללו, אבל אם להסיק מהתמונה המופיעה למעלה, בה מוצג הרב יצחק גרוסמן עם יאיר לפיד השבוע, אפשר להבין שבמילים אלה הוא, בעצם, מצדיק את אריזת המוצרים לחג, יד ביד, של הרב ויאיר לפיד.

הבנתי.

יאיר לפיד הוא מושא להשחזת מקלדות עד לרגע שבו הוא “צובר כוח”. הסקרים הם שהכשירו אותו לבוא בקהל החרדי. אז במנגינה הזו, האם צפוי לנו ראיון חג בבקהילה, עם יאיר לפיד? שהרי הוא “צובר כוח, סקרים זה כוח”.

5.

בעיני, ראוי לכל קורא להתחלחל מהשימוש הציני שעושות חברות בגדולי ישראל.

השבוע יצאו העיתונים כולם במסע פרסום לחברה המייצרת… ניר טואלט. לצד הפרסום הובא מכתבו של הגר”ח קנייבסקי, הקורא שלא לרכוש נייר ביתי המגיע ממפעלים מחללי שבת.

אילו היו לכל הפחות ממתינים שבוע מאז פרסום ההוראה בשמו לפרסום המודעה של החברה עצמה – ניחא. אבל באותו שבוע, זה לצד זה, להפוך גדול בישראל למי ששותף למסע פרסום? לטעמי, בושה.

קצת מזכיר את הברכומט שהוצב בפתח ביתו ברחוב רשב”ם בבני ברק, בו ניתן היה בלחיצת מקש (פלוס העברת כרטיס אשראי, כמובן) לזכות בברכה – גם זה מטעם ארגון מסוים.

השבוע הצטרפו למצעד המביש גם חברת תקשורת סלולארית, שהציגה מכתב של חכמי התורה מש”ס, חכם שלום כהן והגר”ש בעדני, הקורא להינזר ממכשירים לא כשרים (תוך הדגשה כי מי שישתמש במכשירים לא כשרים לא יוכל לעבוד בש”ס. ש”ס הכחישה, אגב, כל קשר לסיפור) – כאשר מי שפרסם את ההוראה הזו היה שדרן רדיו, שהוא גם פריזנטור קולי של חברת התקשורת.

ואם זה לא מספיק: הופיעה הודעה לפיה הגראי”ל שטיינמן תומך בקבוצת רכישה בעיר בדרום.

בושה.

6.

ניתוח פוליטי מעניין קראתי השבוע בטורו של מ’ כרמלי ב’המודיע’.

הוא מצטט את “אחד האנשים שעבד איתו באופן הדוק כמה שנים” (לא קשה לנחש במי מדובר, אגב): “נתניהו חי מהמלחמות הללו. הוא קם כל בוקר למלחמה. כל יום למול מזימה חדשה שזוממים נגדו פוליטיקאים מבית ומחוץ. הוא בדריכות כל יום, כל היום. לכן הוא נשאר, ולכן הוא מצליח. אין יום שהוא קם משוחרר מהדאגה שמישהו אורב לו בפינה. הוא עירני.

“נאמן לשיטתו הוא עדיין דואג בימים אלו שאם יקום לפתע שמעון פרס ממיטת חוליו, ינצל את האהדה הציבורית אליו ויקים גוש שינסה לרשת אותו. זה לא לתפארת המליצה. זה מטריד אותו ויש לו תוכנית מגירה להילחם ביוזמה כזו.

“כשראש הממשלה שרון הלך בדרך כל העולם, הוא עשה הכול כדי שייקבר מהר ככל הניתן וסיפורו יירד מסדר היום. ‘אבל הוא כבר מת’, אמרו לו. ‘אבל לכו תדעו מי ייבנה מסיפורי המיתוס שלו’, ענה להם.

“כרגע נתניהו חושש מאהוד ברק. השלטים הללו בתל אביב שקוראים לו לחזור ונתפסים כבדיחה עלובה בקרב כל הפוליטיקאים ממריצים את דמו של נתניהו”.

ניתוח בהחלט מרתק.

7.

עורכי עיתון בקהילה היקר.

כשאתם מכריזים בעמוד השער, לבן על גבי כחול: “הגר”מ הבלין, רבה של קרית גת, בראיון ל’בקהילה'”, אני וגם הקוראים שלכם מצפים לקבל…ראיון לבקהילה.

אבל כשמעלעלים לעמודים 8-9 וכל מה שמוצאים שם זה כמעט עמוד שלם עמוס תמונות, פלוס חצי עמוד של פרסומת, ורק חצי עמוד המוקדש ל”ראיון!”, כשגם זה מגולל את סיפור המעשה, תיאור ההפגנות ועוד קצת לקט ממה שכבר פורסם במהלך השבוע באתרים – ורק 3 (!) קטעים אחרונים מוקדשים ל”ראיון!”… זה פשוט מביש.

הנה הראיון “המלא!”:

“בשיחה עם ‘בקהילה’ השיב הגר”מ הבלין על השאלה מדוע הקנאים בחרו בו: ‘אני לא יודע למה בחרו בי, יכול להיות שאחת הסיבות שמתוך חב”ד מפרסמים שזה אני, וזו חוצפה שאין כמוה. את ההסכם הובילו כל ראשי ישיבות חב”ד ורבני חב”ד והיה כבר לפני חמש שנים ולא ברור לי מדוע דווקא בחרו בי לגל ההתקפות… את הבירור הפנימי נערוך בתוך הבית פנימה… אני לא יכול לסגת אחורה, מי שיכול לשנות את ההחלטה זה ביה”ד של רבני חב”ד”.

אם זה ראיון, התקשורת החרדית יכולה לסגור את הבסטה סופית.

8.

 אין ספק שאת הקטע המרגש ביותר של השבוע מצאתי בשולי מגזין משפחה, שלא הוקדש כמו קונטרס החדשות לניגוב הדמעות של מנהלי הסמינרים.

תחת הכותרת “שלום במרומיו”, מתאר אריה ארליך ביד אמן את מה שעבר על חסיד שהגיע להשתתף בשמחת בית גור – חתונת השלום.

“אני עומד על פרנצ’ס, יחד בתוך רבים… מרגיש לבד מול הרבה… מהרגע הראשון הבחנתי בהתרחשות חריגה מאחורי הקלעים… ואז כאילו בלי הודעה מוקדמת מגיע הרגע. לידי מתלחשים על מכונית שגלשה אל תוך בית המדרש עצמו… רחש נשמע באולם… הרבי קם מלוא קומתו, צועד לעבר המכונית. קומה קטנה וצנומה של איש גדול ומוערך מפציעה לפתע.

“אני מנקה את זגוגיות המשקפת…אני מבחין בדמעה שמפציעה בפני הקודש, מה שמלמד על נשגבות הרגע. התזמורת כאן, שמעולם לא למדה לשיר שום ניגון אחר שאינו מארש מכבשונות החסידות, משנה את נגינתה לפתע ובצעד ששובר את כל הכללים פוצחת ברצף של ‘פרעמדע ניגונים’: ‘ובכן צדיקים’, ‘כי אורך ימים’, ‘ויעשו כולם אגודה אחת'”.

“אחר כך יזרמו כמויות של דיס-אינפורמציה במורד החדשותי, התקשורת תגשם את המאורע העדין, תחספס את הרגעים המקודשים.

“גוורדיית עסקנים תתגושש סביב, תקשורתנים יספרו על כיסא שפונה, ידענים ידווחו על לחישות שנלחשו, כל מיני עסקנים ינסו ליטול לעצמם את עטרת השלום להכתיר עצמם כשושבינים ומתווכים, אבל אנחנו יודעים שזהו הרבי עצמו. הוא ולא אחר”.

יהלום של טור!