כשהבן שאל: מה גילינו בסיור תיירים באו”ם • הטור של סיון רהב מאיר

 כמה שבועות לפני הביקור של נתניהו ואובמה באו”ם, התקבל שם אורח לא פחות חשוב. הילד שלנו.

היינו שם במהלך ביקור בניו־יורק, אבל שוב ושוב, בזמן הסיור בבניין, חשבתי לעצמי שאולי זה לא היה רעיון טוב להביא ילד סקרן בן 11 למקום עם כל כך הרבה פאתוס, צביעות ותכסיסי דיפלומטיה. אנחנו, המבוגרים, פשוט כבר רגילים למה שקורה שם, גם השבוע. אבל בעיניים תמימות, כל ארגון האומות המאוחדות מעורר המון שאלות.

התחלנו ב”קיר ישעיהו”, מחוץ לבניין. “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לאֹ ייִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלאֹ יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”, מצוטט שם הפסוק מספר ישעיהו, באנגלית, בענק, באמצע מנהטן.

אחר כך עברנו ב”מדרגות שרנסקי”, Sharansky steps . “מה, אמא, האו”ם הוביל את המאבק למען שחרור שרנסקי מהכלא הרוסי?” שאל הילד בהתפעלות.

“לא, חמודי. להפך. כאן, בדיוק במקום הזה, היו מפגינים מדי שבוע בשנות ה־70 כדי שמישהו פה כבר יתעורר ויעשה משהו למענו”.

המשכנו אל הסיור הרשמי.

אחרי שמחתימים את הדרכון בחותמת מיוחדת של מטה האו”ם (למתחם יש מעמד אקס־טריטוריאלי, והוא שטח בינלאומי שחוקי ארצות־הברית אינם חלים עליו), עוברים דרך תערוכה באולם הכניסה: שטיחי ענק ועליהם ארוגים פרצופיהם מלאי החשיבות של כל מזכ”לי האו”ם עד היום.

המשכנו אל עוד ועוד אולמות ענק מפוארים שאמורים לארח שלל ועידות פסגה ופורומים בינלאומיים.

“אמא, ככל שהאולם יותר גדול נראה לי שמשתמשים בו פחות”, איבחן הבן שלי, כשהמדריך לא הצליח להסביר למה בעצם משמש כל היכל שכזה.

מסדרון שלם שעברנו בו אחר כך היה ריק לגמרי, רק עם כמה עשרות מגירות אפורות בצד. “פעם היו מחלקים כאן הודעות לעיתונות, מודפסות, לצוותי תקשורת מכל העולם”, הסבירו לנו. מאז שיש מייל – המסדרון הוא סוג של מוזיאון לימי הדפוס. הצצנו בתוך המגירות, המיועדות לצוותי התקשורת מכל העולם.

מישהו עדיין מדפיס ומניח שם בכל יום הודעות לעיתונות מטעם מזכ”ל האו”ם. המדריך הרשה לנו לקחת כמה הודעות למזכרת. ממילא אף אחד לא לוקח אותן.

החדר הבא מוקדש לנשק. לוח אלקטרוני מציג מספר – שני מיליארד דולר – שהולך ועולה בכל שנייה. זהו סכום הכסף שהושקע היום ברכישת נשק ברחבי העולם. המסר האנטי־מלחמתי ברור, ובכל זאת הבן שואל: “אמא, הם סופרים פה את הכסף על כל הנשק ביחד? זה נשק לרעים או נשק לטובים?”

אז זהו, שלא בטוח שיש כאן רעים וטובים, אני אומרת לו.

אחר כך עברנו ליד כמה לוחות זיכרון על הקיר שמוקדשים לשואה. המדריך מספר על מלחמת העולם השנייה, ובכללה גם על האסון של העם היהודי, אבל ממשיך מיד, בצמוד, ללוחות הבאים, הסמוכים, כאילו זה הפרק הבא בהיסטוריה.

“פלסטין”, נכתב על הלוחות האלה, והוא מסביר בהם ארוכות על הפליטים, ההתנחלויות והכיבוש. השואה מול הנכבה. איזון קדוש.

דני דנון, שגריר ישראל באו”ם, בדיוק חזר באותו בוקר מהארץ. כשראינו אותו במסדרון שאלתי אם נוכל לשבת כמה דקות.

“לשבת זה קצת בעיה”, הוא חייך. “אין איפה”.

מתברר שאין לדנון חדר באו”ם. גם לשאר השגרירים אין. בבניין עצמו אין לשכות לאף מדינה, והמשרדים נמצאים בחוץ, מעבר לכביש. כמה פרקטי. צריך לצאת מהמטה הכללי וללכת ללשכה אם אתה רוצה להדפיס משהו, או לשבת בשקט לפגישה.

בלית ברירה לקח אותנו דנון ל”טרקלין הקטארי”. נסיכות קטאר תרמה אותו, מתברר, והעיצוב בהתאם. התיישבנו על כמה ספות מפוארות מדי. כשחבר נוסף במשלחת הישראלית רצה להצטרף, הוא נעמד לידינו. פשוט אי־אפשר לגרור ספות כל כך כבדות. כל הפרטים הקטנים האלה נראו לי כמו משל על המקום: כבד, מסורבל, לא מחובר.

דנון סיפר לנו על ההיערכות לביקור של נתניהו ואובמה, על הבחירות המתקרבות לתפקיד מזכ”ל האו”ם הבא (מה שמערב הרבה רכילות עסיסית בין־יבשתית) וגם על הדריכות התמידית שלו בתפקיד (“תביני, ישיבה על נושא המים יכולה להפוך פתאום לישיבה שעוסקת בכלל בישראל. גם ועדה על יבוא פרחים יכולה להתהפך עלינו. אי־אפשר לדעת כאן באו”ם מאיפה זה יגיע”).

לפעמים נדמה שהסוגיה הפלסטינית היא כמעט חזות הכל כאן: יש לאו”ם נציבות לפליטים, הוא מסביר, אבל רק לפליטים הפלסטינים הוקמה נציבות ייחודית – אונר”א. הפלסטינים הם האוכלוסייה היחידה שבה גם בני זוגם של הפליטים, וגם צאצאיהם זכאים למעמד כזה.

ביציאה אנחנו עוברים דרך “חדר השקט” וזוכים לעוד רגע סמלי.

מזכ”ל האו”ם לשעבר דאג המרשלד פתח אותו בשנות ה-60 , וכתב הסבר יפה שתלוי בכניסה: “דלתות חדר זה פתוחות לכל אחד, כדי לחשוב, לשתוק ולהתפלל. אנשים מכל האמונות יוכלו לשהות פה ולחוש איזון, הרמוניה וחופש. לכן אין כאן שום סמל או כלי רשמי של אף אחד מהדתות”.

וואו. אני נכנסת פנימה בציפייה לראות איזו מדיטציה, אבל שני עובדים מוסלמים של האו”ם בדיוק יוצאים משם, מגלגלים את שטיח התפילה המוסלמי הקטן, ומניחים אותו שם בפינה, במקומו הקבוע, בחדר הכל כך ניטרלי הזה.

 יש קשר הדוק בין פרשות השבוע בתקופה הזו לבין מעגל השנה. לקראת פטירתו, משה רבנו מסתכל לאחור, עורך חשבון נפש ומסיק מסקנות. וחודש אלול הוא הרי ה־זמן להתבונן על השנה שחלפה, לבדוק מה נשתנה, ולהחליט החלטות לעתיד.

אחת התובנות של משה רבנו בפרשת השבוע (פרשת “כי תבוא”) עוסקת בשמחה. הוא מספר לעם ישראל על קללות וגורל מר שעלולים לבוא עליו בעתיד, רק כיוון ש”לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל”.

הפרשנים מסבירים שמשה מפציר בנו כאן לשמור על יחס נכון כלפי התורה גם אחרי פטירתו: המצוות שהוא מסר לנו אינן אוסף הוראות טכני. זו מעין צוואה, שבה הוא מזכיר שצריך לקיים אותן מתוך הזדהות פנימית והתלהבות. השמחה אינה תוספת נלווית לחיים, אלא היא ־ היא עיקרם.

הסטטוס היהודי:

“חודש אלול הוא חודש החשבון. כמו שבעל העסק, בכדי שיהיה העסק כדבעי וייתן רווח רב, צריך מזמן לזמן לעשות חשבון ולתקן את כל החסרונות, כן הוא גם בעבודה הרוחנית. כל אחד ואחד צריכים לעשות חשבון צדק בנפשם, לדעת המעלות בעבודתם ולחזקם, ואת החסרונות שבעבודתם ולתקנם” (מתוך לוח “היום יום”)

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’