מי הזיז את הקלמנטינה שלי

 1.

שוב איחרתי. ביום שני בשמונה ועשרה בערב בדיוק, הייתי אמור להתייצב בבית הספר של הילדים שלי לאירוע פתיחת השנה, ואיחרתי. רציתי להביא פתק מההורים, ואז נזכרתי שאני ההורים.

הגעתי בשמונה וארבעים, כשכולם כבר היו בכיתות, במפגשי ההיכרות עם המורים. קודם לכן, בשמונה ועשרה, המנהל דיבר לפני כולם ברחבת בית הספר. עכשיו, כשנכנסתי, הוא בדיוק סיים, ולכן פגש אותי בכניסה. ואפילו שהוא חייך חיוך חם ורחב ואמר “יופי שבאת”, אני שמעתי בראשי דווקא “נו, ידידיה, עכשיו באים? בחצי שעה איחור? זאת הפעם האחרונה שזה קורה!”.

2.

אז נכנסתי לכיתה א’, הכיתה של הבן שלי, והתיישבתי על כיסא קטן וחמוד. אולי זה הכיסא של בני, חשבתי לעצמי, אבל תוך שניות המתיקות התחלפה בכאב גב. המפגשים האלה בבתי הספר – ממסיבות חנוכה ועד אסיפות הורים – תמיד גורמים לך להרגיש כמו פיל שיושב על כיסא של ברביות.

שלא לדבר על הדה ז’ה וו שזה עושה לך.

פתאום אתה שוב יושב בכיתה עם ציורים על הקירות, ועם לוח גדול מולך, ושולחנות, ומורה שמדבר. זוכרים את שגריר טורקיה והכיסא הנמוך? זה כלום לעומת ההשפלה שאני חווה כאשר פתאום שמים אותי שוב בפוזה הזאת. זה זורק אותי באחת אל הימים ההם, אל התלמיד הלא-משהו שהייתי, אל המורים שפחדתי מהם.

מדהים באיזו מהירות אפשר לעוף שלושים שנה אחורה. כמעט התחלתי לשלוח פתקים לאבא שישב לידי בשולחן.

זו לא הייתה אסיפת הורים מהסוג הרגיל, הפרטני, אלא אסיפה כללית. כל מורה, מכיתה א’ עד ח’, נשא את האני מאמין שלו לשנה הקרובה והציג את התוכנית לשנת הלימודים תשע”ז: מקצב הלימוד של מסכת בבא קמא ועד כמה ממתקים מותר לאבא של שבת להביא.

“אני רוצה להתחיל בדבר הכי חשוב בכיתה א’ השנה”, פתח המורה האהוב של כיתה א’ וכולם היטו אוזן. “שמחה! שמחה זה הדבר הכי חשוב. לבוא בבוקר בשמחה, ללמוד בשמחה, לשחק בשמחה בהפסקה, ללכת הביתה בשמחה”.

הופה. אהבתי. נזכרתי שכבר לפני שנה שמעתי מאותו מורה את המילים האלה, וגם אז התרגשתי (הילד שלנו, שהשנה הוא בכיתה ב’, למד אצלו בכיתה א’).

ואז הוא המשיך: “אבל כדי ליצור תשתית של שמחה צריך תנאים. זמן שינה, למשל. אני מתחנן בפניכם. זה גיל שבו הם צריכים לישון. לפעמים אני מרגיש שהם באים לישון פה, בכיתה. לתת לילד קטן לישון מאוחר זו התעללות. גם האוכל חשוב – לא לבוא רעבים, לאכול ארוחת בוקר קלה בבית, ולשלוח את הילד עם אוכל מזין יחד עם פירות וירקות לכל היום”.

ופה הוא עבר אל סוגיית הקלפים.

קלפים במלעיל ולא במלרע. קל-פים. “אין לי מושג איזה אלבום ינסה לסחוף את הכיתה השנה, אבל אני מודיע לכם כבר עכשיו שאני נגדו. גם אם מדובר בתמונות של רבנים. גם אם הילדים רק אוספים קלפים שמלמדים על הלכות שמיטה. המנגנון הזה של קניית קלפים בכסף, ותחרות שבעצם מוציאה כסף מההורים, יוצר מתיחות נוראית בכיתה. הם מתעסקים רק בקלפים ובהחלפות וב’נדירים’, ודרך אגב בסוף אף אחד לא זוכה בשום דבר”.

נכון, חשבתי לעצמי. נער הייתי, גם זקנתי, ולא פגשתי אף אחד שזכה אי פעם באופני ה‑BMX המובטחים.

פגשתי רק מאות ילדים שהוציאו מאות שקלים (של ההורים שלהם). אני לא רוצה להיות איזה רינו צרור ולהגיד “כמה קשישים אפשר היה להאכיל בסכום הזה!”, אבל סתם תחשבו כמה כסף מתבזבז על זה. וזה עוד לפני שדיברנו על השיטה. הרי אם המורים מתנגדים וההורים מתנגדים, איך האלבום הזה בכלל מגיע לתוך הכיתה?

ובכן, עשיתי תחקיר קטן, יש פה דילרים. כן, כן, אני בכוונה משתמש במילה מהתחום האפל והאפור. דילרים שעומדים בכניסה למוסדות החינוך ונותנים לילדים, בהתחלה, קצת אלבומים ומדבקות בחינם, כדי שיתמכרו וידרשו את המנה הבאה.

הלאה. סדר וניקיון.

“בואו נשאיר את הכיתה נקייה, כדי לתת לילדים דוגמה מחר בבוקר. אני מבקש מכולם להפוך כיסא ולדאוג שיישאר כאן מסודר אחרינו”, ביקש המורה, והמשיך וסיפר כמה הסדר במחברות חשוב, וכל כמה זמן הוא עושה בדיקת סדר בילקוטים. “אני יכול למצוא סנדוויץ’ שעבר עליו הפסח, ואפרסק שכבר חוגג חלאקה”.

צודק, חשבתי לעצמי. נדמה לי שבילקוט שלי מכיתה ג’ עדיין יש קלמנטינה. באמת הגיע הזמן לזרוק אותה כבר.

3.

וכאן עברנו לתוכנית הלימודים עצמה.

“מחברת האותיות חשובה מאוד, וכמובן מחברת חשבון. תוך כמה שבועות הם ישלטו באותיות ובמספרים. במהלך השנה עיקר הלימוד יהיה כמובן פרשת השבוע, וגם החומש, שבו אנחנו מתחילים מבראשית. אנחנו כבר בעיצומו של הלימוד על מה נברא בכל יום. הקצב בכיתה א’ יכול להיות מהיר מאוד. אחרי חנוכה אנחנו כבר מתחילים רש”י ואתם תתפלאו, אבל הילדים שלכם, רק בכיתה א’, יידעו רש”י. יש פה הורים שכבר יודעים שזה ככה, מניסיון. נכון ידידיה?”

אמאל’ה. זה מציאות או שאני הוזה? המורה פונה אליי ומתקיל אותי בשאלה כדי לבדוק אם אני מרוכז? לא נכון. זה לא קורה לי שוב.

אני יושב על כיסא נמוך, מול לוח ענק ומורה סמכותי, והוא שואל אותי משהו מול כולם? רגע, מה הוא בכלל שאל? משהו על רש”י? מה התשובה? מה התשובה הנכונה? נו, שמישהו ילחש לי, אין לי מושג. עוד רגע הוא יזרוק אותי למנהל שיסגור איתי חשבון על האיחור.

השתתקתי.

אני לא בן אדם שתקן, אני אפילו מתפרנס לא מעט מדיבורים, אבל הסיטואציה הזאת פשוט הקפיאה אותי. יש דברים שחזקים יותר מההיגיון. המורה המשיך כמובן הלאה, וכנראה כל ההורים חשבו ששתיקה כהודאה, אבל הלב שלי המשיך לפעום בקצב. נדמה לי שאפילו החוורתי.

“אתה כזה מצחיק”, אמרה לי אחר כך אשתי, “לא הבנת? הוא לא התקיל אותך ולא כלום. הוא פשוט רצה שתאשר, כהורה לילד שלמד אצלו בשנה שעברה, את מה שהוא אמר על קצב לימוד הרש”י”.

אמרתי לה שלא יעזור, כי כשאני נכנס לבית ספר הכול חוזר אליי. היא די הבינה אותי. גם אותה מפגשי הורים כאלה בכיתה מחזירים אחורה, רק שאצלה מדובר בכיף גדול. רוב הזמן היא מצביעה, שואלת שאלות ומתפללת שהמורה יעשה בדיקת מחברות, ויראה שהיא עשתה גם את שאלות הרשות.

4.

משם המשכתי לכיתה ז’. כן, גם שם יש לנו ילד, ברוך השם. שמעתי מהמחנך שלושה רעיונות חשובים (זה רק אצלנו בבית הספר, או שהרמה של המורים בישראל עלתה פלאים? כמה רצינות, מסירות והשקעה. נראה לי שהם פשוט יודעים שהם עוסקים במקצוע הכי חשוב).

“אל תצפו להספק אדיר”, הוא אמר להורים. “יש הורים שכבר שאלו אותי למה לומדים כל כך לאט, ואיך נסיים ככה מסכתות. ובכן, זו לא המטרה. המטרה שלי היא לתת להם טעם בלימוד, לא קצב. הם כבר ילדים גדולים, והם צריכים לחוות דף גמרא. מהניסיון שלי, יש דרך אחת להתמודד מול כל הפיתויים שיש בחוץ – לא ללמוד כמו תוכי, לא לשנן, אלא ליצור, ליזום, להתמודד עם הקושי. סיפוק עצמי נותן לך טעם ומשמעות בלימוד.

“צריך לעמול, לחשוב מה לא ברור לרש”י, מה לא ברור לך, ואז לגלות – עם ברק בעיניים – תשובות שמצאת לבד. זו המתיקות של התורה, זו האקטיביות היהודית, מול הפסיביות שמציעים היום כל המסכים”.

“בכל יום שישי תקבלו כמובן דף קשר”, המשיך המורה, “אבל אני ממליץ על דרך אחרת – לימוד קצר לאורך השבוע, אפילו של שבע דקות מדי יום, כדי לא להעמיס על עצמכם בשבת. לא כדאי להתעלם שבוע שלם מהעובדה שהילד לומד, ואז רק בשבת לנחות עליו עם כל המחברות וכל המקצועות”.

יש צדק בדבריו. שבת אצלנו הפכה לאחרונה להיות יום עיון. כל כולה קלסרים, יצירות, מחברות ושאלונים. השבוע גם התינוקת במעון התחילה להביא דף קשר (“נא להקפיד לעשות טו-טו-טו עם הילד, כדי לחזור על החומר הנלמד בתחום הלכות תקיעת שופר!”).

ואז הוא שוב הפתיע, וביקש מאיתנו להטריד אותו, פשוט לנג’ס.

“אני הייתי מצפה לקבל שיחת טלפון מכל אחד פעם בשבועיים, ולא רק לראות אתכם פעם-פעמיים בשנה. אני אומר לכם בכנות – ככה אני, כמורה, מתייחס לילדים שלכם יותר ברצינות. אם יושב מולי ילד שלא דיברתי מעולם עם ההורים שלו, ומנגד יש ילד שאני יודע שבעוד שבועיים אני צריך לדבר עליו עם אמא או אבא שלו, למי אני שם לב יותר?”

5.

אמנם איחרתי, אבל יצאתי אחרון. נשארתי לדבר עם עוד מורים וגם הורים. נשאבתי לתוך שיחות שהמשיכו הרבה אחרי הסיום הרשמי של הערב, וגיליתי כמובן הורים משקיענים פי מיליון ממני, שמחליפים ביניהם בשיא הרצינות חוות דעת על ספר טבע השנה ועל חוברת העזר בגיאוגרפיה.

יצאתי משם בשעת לילה מאוחרת, מלא הרהורים על הילדים שלי, על המורים שלהם, וכן, בעיקר על עצמי.

בסך הכול, למרות כל זיכרונות העבר שלי, דווקא הייתה לי הערב חוויה חיובית, חשבתי לעצמי, בעודי מחנה את הרכב מתחת לבית.

ואז קפצתי פתאום. נזכרתי ששכחתי להפוך אחריי את הכיסא בכיתה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’