להכניס את כולם מתחת לפרוכת

מלחמות היהודים בשנים עברו עסקו בין ציבור דתי לשאינו כזה, בין אלו המשמרים את מסורת ישראל לאלו שמנסים להשכיחה, בין אלו שהתורה היא ספר החוקים הישראלי עבורם לבין אלו שהישראליות קודמת לכל סממן יהודי.

אך בשנים האחרונות אנו מוצאים שהמלחמות לא פוסקות, ולעיתים אף גוברות, אך לצד זה ישנה פעילות מפותחת של שיח והידברות, של ביאור המחלוקות, של חידוד נקודות הוויכוח בהסברה, בארגונים ובפרויקטים שונים ומבורכים.

אך מעל הכל אנו מוצאים ציבור דתי וחילוני ששניהם טוענים לכתר אחד, ששניהם רוצים להתחבר למסורת ישראל, שהצימאון גדל והתשוקה רבה. יחד עם זאת, הוויכוח לא פסק. הוא ממשיך וימשיך, כאשר אנחנו נטען לדרך המסורה לקיום ודקדוק הלכה כפי שמסור לנו מדור לדור, ומאידך יטענו שאין אנו אפוטרופוסים על קיום תורה ומצוותיה, על התחברות לדת ולמסורת, ושבעים פנים לתורה.

אז אמנם לפעמים סיבת הטענה באה ממקום אמיתי, ממקום פנימי, וייתכן שפעמים רבות ההתעסקות או ה”התקרבות” בכלל מגיעה ממקום פופוליסטי וקידום אג’נדות או התקדמות פוליטית וכדומה.

אבל אולי ננסה, בסופה של שנה, ברגעים של עין טובה, להיות ממליצי היושר, בדיוק כפי שאנו מוצאים השבוע בפרשה.

•

משה רבנו נותן את התורה לשבט לוי, ורש”י כותב: שמעתי שאותו היום באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, גם אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה. “התורה לא שלכם היא של כולנו”. משפטים מוכרים.

נעמד משה ומכריז: היום הזה נהיית לעם – היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים בקב”ה.

” וְלֹא-נָתַן ד’ לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה” (דברים כט ,ג)

כי כאשר רואה משה רבנו שעם ישראל כל כך חושש על איבוד התורה לשבט אחד, כשעם ישראל חושש שרק שבט לוי יוכל לעסוק בה, וגם אם כל זה רק בגלל חשש רחוק שביום מן הימים יטענו לבעלות על התורה להם לבדם, וידחו את שאר השבטים – באותו הרגע התברר שעם ישראל אוהב את התורה באמת.

“היום הזה נהיית לעם” – עד היום לא הייתם בזו המדרגה, וכעת בהתנהגותכם גילתם את דרגתכם הגבוהה באהבת התורה.

משה רבנו מביט במשך ארבעים שנה במדבר ואינו רואה גילוי מיוחד, פעולה מיוחדת, סימן מובהק לאהבתם את התורה. והנה כעת, נזעקת זעקת התורה: “אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה”. אומר משה רבנו: “היום הזה נהיית לעם”, כי עד היום לא הרגשנו לב יודע, לא ראינו עיניים רואות, אוזניים השומעות הנלחמות על תורה ומצוותיה, “עַד הַיּוֹם הַזֶּה”.

אז נכון שקבוצות קטנות שמובילות אג’נדות פרטיות ומאבקים ציבורים מול גופים רוחניים ממלכתיים ושאינם, וכנגד כל  מי שרק נדמה שהכיפה שעל ראשו גדולה או כהה מידי, אבל בוא נביט לרגע על חצי הכוס המלאה, על העם שמאחור, זה שבאמת רק רוצה להיות חלק מאותה משפחה, תחת אותה מטרייה, תחת אותה הגלימה, אותה הפרוכת העוטפת את ספר התורה.

נביט לרגע אל אותם רבים שנוהרים לאמירת סליחות מידי ערב; אל אותם אלפים שמצטופפים פעם בשנה לשמוע קול שופר או להתפלל תפילת נעילה; אותם שהשנה התעקשו למרות הכל להתחתן ברבנות, לקיים בר מצווה כהלכתה; אותם שמחפשים את הגפרור שרק ידליק את הניצוץ; אותם שאינם באור הזרקורים ועל מסכים וצגים צבעונים, אבל זקוקים שאנו נהייה האור בקצה המנהרה עבורם.

ואנו נתבקש לא לוותר על קצה קצהו של הלכה, של הנהגה, אבל כן נפתח את דלתותינו, נאיר פנינו בברכה. נקפיד על קלה כבחמורה, ויחד עם זאת נראה את האור המופלא שבחיים של בני התורה.

לא נוותר ולא נתגמש בהלכותיה, אבל ננגיש את היכולת להכיר להבין ולהתחבר אליה, כדי שכולם יכולו  לבוא בשעריה – כך שלכולם יהיה עין לראות, אוזן לשמוע, ולב לדעת, “כי אנשים אחים אנחנו”.

• ראש בית מדרש ‘תורה והלכה’