מכתבים היסטוריים מספקים הצצה מרתקת לימי ילדותו של הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ”ל, בעל ‘משמר הלוי’.
מדובר בהתכתבות שניהלו הגרמ”מ ובני משפחתו עם איש האצ”ל מאיר ראם, שהיה עצור באותם הימים של שלהי המנדט הבריטי, במחנות מעצר בסודן ובקניה. בין ראם ומשפחת שולזינגר, שהיו בני דודים, שררה קרבה גדולה והם שלחו מכתבים זה לזה לעתים תכופות.
בשלהי תקופת המנדט הבריטי, משנת 1944 ועד קום המדינה, הוגלו רבים מעצורי האצ”ל והלח”י למחנות מעצר באפריקה.
בין הגולים היו גם מי שבעתיד היו ממנהיגי המדינה – כמו ראש הלח”י יצחק שמיר, ועוד בכירים ומפורסמים. המחנות היו ליד אסמרה בירת אריתריאה, בקרתגן שבמדבר סודאן ובגילגיל שבקניה, צפונית לניירובי. רק חודשיים אחרי שקמה מדינת ישראל הוחזרו הגולים ארצה. בין הגולים היה מאיר ראם, בן הדוד של משפחת שולזינגר.
במכתביו הוא מגולל פרטים על החיים במחנה המעצר, על מזג האוויר, על התעסוקה ועל הקשיים בכשרות ושחיטה, כשהוא מאשים את הרבנות הראשית בישראל במחדלים.
•
ראם נולד בפולין בשנת 1918, ובהיותו כבן שבע עלה ארצה עם בני משפחתו, שהתיישבו בפתח תקווה.
בשנת 1938 הפך לחבר באצ”ל, ובין השאר השתתף בקורס מפקדים במשמר הירדן, אשר עם סיומו נתפסו החניכים בידי המשטרה הבריטית ונשפטו בבית הדין הצבאי בעכו.
מאיר נידון לחמש שנות מאסר ושוחרר מכלא עכו לאחר שנתיים. בהמשך הפך למפקד מחוז חיפה בארגון.
“בחיפה מצאתי ‘אדמה חרוכה’. כל הפיקוד נאסר, אף אנשי שורה רבים. גם צעירי בית”ר היו בין הנאסרים. נשארו במקום רק ‘אודים מוצלים’. במחתרת, כאשר גם יהודים עוקבים אחריך, יש להחליף את מקומות המפגש לעיתים קרובות”, סיפר ראם בזיכרונותיו.
“בתקופה ההיא, להשיג חדר לא היה דבר קל. וכאשר הצלחת להשיגו, היית צריך למטרה זו כספים רבים, ותקציב גדול לא היה לאצ”ל”.
עד מהרה החל לשקם את הסניף, אולם כעבור ארבעה חודשים נאסר בשנית. “ידעתי שאיאסר, אולם לא תיארתי לי שאחזור מפעולה במוצאי שבת, אכנס לחדרו של אפרים גשורי, אסובב את המפתח, ואת הדלת יפתח לי סרג’נט מרטין, אשר ימשוך אותי פנימה… בחברתו היו שני שוטרים בריטים עם ‘טומי-גאנים’ בידיהם”.
הוא הועבר לתחנת המשטרה, ומשם נשלח למחנה המעצר באפריקה.
הגאון רבי שמואל שלוזינגר זצ”ל, רבה הראשי של קריית אתא, עם מנחם בגין
רק כחודשיים לאחר קום המדינה שב חזרה ארצה, אחרי שבע וחצי שנים במחנות המעצר, בארץ ובגלות אפריקה.
•
את מכתבו הראשון אל בני המשפחה כתב מאיר ראם בחשוון תש”ח, ממחנה המעצר שבקניה.
“לשמואל היקר שלום רב!”, כותב ראם לבן הגדול למשפחת שלוזינגר, שהיה באותה העת בן 13, ולימים כיהן כרבה הראשי של קריית אתא.
“קיבלתי את מכתבך מיום ח’ תשרי, כבר עבר שבוע מיום קבלי מכתבך זה אולם לא היה באפשרותי לענות במשך השבוע החולף ואתך הסליחה.
“אם כי אנחנו במעצר נטולי כל חובה והתעסקות – יש לעתים ואנו עסוקים. אצלי המצב יותר כך מאשר אצל שאר חברי, כי אני גם מוסך בעבודת הקצבות כך שאני עסוק בזאת חלק ניכר של הזמן.
“חוץ מזה יש לכל אחד את עבודותיו הקטנות, כביסה, תורנויות שונות וכו’. גם הלמודים השונים מעסיקים חלק גדול משעות היום.
“הנני לברך אותך בברכת גמר ביה”ס וכן איחולים להצלחה בהמשך לימודיך. אם איני טועה הרי עד “לבר-מצוה” שלך נשאר רק כחודש ימים. עם כל הרצון הטוב הן מצדך והן מצדי, חושבני שלא אוכל לקחת חלק בשמחתכם, נשאר לי רק לאחל לך מז”ט וכמו שרגילים לברך בהזדמנות שמחה זו: תזכה לחופה ולמעשים טובים וכן גם להוריך “שהתפטרו” מעול עבירותיך. ברכת מז”ט ושיזכו להגיע לכך גם לשאר בניהם.
הגאון רבי שמואל שלוזינגר זצ”ל מציג את המכתבים לנתניהו
“תיאוריך על משה’לה ואלעזר לבבוני במאד, במיוחד גם מכתבו של משה גרם לי נחת-רוח מרובה. משה’לה הקטן כבר מושך בעט, זה קצת נראה לי מוזר כי לפני כ-3 שנים לכשראיתיו לאחרונה היה עוד רחוק מזאת.
“שאלת לסדר יומי; לפי דבריך הבנתי שחושב הנך כי אנו משתעממים כאן. זה לגמרי לא כך. אנו כאן מרגישים את עצמנו די טוב. החיים מגוונים די יפה. כל אחד וסדר יומו. ברור כי הלימודים תופסים כאן חלק גדול מהחיים. אין כמעט אדם שאינו לומד. ישנם רבים מאד המשתלמים כאן השתלמות גבוהה. זה לא פלא שיצאו למחננו מוניטין כ”אוניברסיטת גיףגיף”, כך מכנים אותנו היהודים בקניה ודרום אפריקה.
“ספרייתנו הולכת וגדלה, מפעם לפעם יש צורך להרחיב את אולם הספרייה מחוסר מקום לספרים הנוספים אליה מידי יום ביומו. אנו מקבלים ספרים בכל מיני שפות מכל חלקי העולם. אפריקה הקרובה אלינו, אמריקה הרחוקה, אנגליה, ארץ ישראל וכו’.
“תכנית לימודי ברגע זה היא: אנגלית, השתלמות יותר גבוהה, וכן היסטוריה באופן מקיף ויסודי. גם הקריאה תופסת מקום רב, וב”ה יש הרבה מה לקרוא. ובאמת לא מרגישים את מרוצת הזמן.
“הכושים הפראיים אמנם קיימים בקרבתנו אבל אין כל תקלה בהם. ההיפך, הם מכניסים עניין לעיתים בבערותם ותמימותם. וכן טועה הנך אם מכנה אתה את קניה כמדבר. זה רחוק מלהיות מדבר. המקום פורה מאד. גשמים למכביר וצמחיה יפה ומרעננת את חושי הראייה. אבל זה שאנו רחוקים מהארץ – זה באמת מעיק ומציק במידה רבה.
“מה שעובר יותר הזמן יותר געגועים וכיסופים קיימים כלפי הארץ ויקיריה. אבל לעומת זאת קיימת התקווה וממנה אנו שואבים את העידוד וההחלטה נחושה: לא לנפול ברוח ובגוף כאחד. עוד נועדו לנו ימים וחיים.
היה שלום ד”ש להוריך וכל טוב, שלך מאיר”.
באדיבות ויקיפדיה
בשולי מכתבו פנה גם ל”משה’לה”, הוא הרב משה מרדכי שולזינגר זצ”ל.
“ועתה משה’לה היקר!
“מכתבך הוא יפה מאד, אתה כותב שעולה הנך לכיתה ב’. אני שמעתי שאתה חרוץ. אין גבול לחריצות, תשתדל תמיד להיות יותר חרוץ. וגם הרבה תלוי בהתנהגות. אני חושב שאתה כבר גדול ויכול להבין בעצמך איך טוב להתנהג ומה אסור. אתה מספר לי את הסיפור עם הילדה והתיק שלה.
נכון! אתה צדקת במקרה זה ואם יהיה לך בעתיד עניינים על ילדים אזי מצד אחד שלא תהיה פחדן ומצד שני לא כדאי להתקוטט. תעזוב אותם ואז לא יהיה להם עם מי לריב.
“אתה רוצה שאבוא חזרה מקניה – טוב! ברגע שאוכל לבוא לבטח אבוא. אין לי כל חשק להישאר כאן אפילו רגע אחד. אבל צריך לחכות עד לכשתהיה אפשרות. תהיה בריא וחרוץ, שלך מאיר”.
•
מכתבו השני, ששוגר בכ”ד בתמוז התש”ח, נשלח מבית המעצר בסודן, אל ההורים, הרב יצחק ורעייתו מלכה:
“לסימה יצחק מלכה והילדים שלום רב!
“זה מכתבי השני מגלותי אליכם. בעצם מחכה אני לתשובתכם על מכתבי הראשון. אבל המאורע המשמח במשכנכם אלצני לפנות אליכם במכתב איחולים זה. קראתי בשמחה במכתבה של אביגיל על שמחתכם. באמת דלה עטי להכיל את איחולי הרבים לכן אברך כפי שמקובל: מזל-טוב ותזכו לגדלהו לתורה חופה ומעשים טובים.
“מתאר אני לעצמי את אכזבתה של טובה, או אולי שמחתה, ששוב נשארה בת-יחידה. מעניין, למי הוא דומה? מאד אשמח אם אשמע מכם פרטים מפורטים מכל הנעשה אצלכם.
“אצלי כאן החיים כרגיל. חיי מחנה-עצורים, יש מומנטים המזכירים את מלוא-מובן המילים: “מחנה-הסגר”. ואין מין החידוש בשבילי בחיים אלה, כך שהשפעת החיים האלה היא חלשה ביחס, בשבילי, רק עצם העובדה שבתקופה זו קיימת אפשרות להגלות עברים מארץ ישראל גורמת לצריבת עלבון לא יסולח. מה אכתוב ומה אומר – אני רואה את מצב זה או תקופה זו כתקופת מעבר קצרה. מבאר העיתים אפשר לדלות גם אושר וגם מכאוב. אפשר וצריך לדעת לעבור…
“אם לתאר בפרוטות את החיים היום יומיים או לספר על צורת בילוי הזמן, אפשר להגיד שהזמן עובר במרוצה בלימודים (ויש ספרים ומחברות) אוכל וכו’. זה הגיוון הידוע של סוהר רגיל. אבל התנאים המיוחדים שכאן, בעיקר הגיאוגרפיים, יוצרים התלבטויות מיוחדות במינם בשביל מחנה זה. בארץ-ישראל נפוצות שמועות שונות על מצבנו כאן.
“בחלקן הן נכונות. אבל ישנן הפרזות בנוגע למצבנו “המבהיל”. אנשים נוטים להפרזות וגוזמאות. הסיכום הכללי אפשר להגיד: אינו טוב. התמיהה כאן היא על החוסר בפעילות, בעיקר מצד הרבנות הראשית. ובעיקר כשהעניין נוגע לעניין כשרות. כי השוחט שהיה כאן חזר לארץ בפקודת הרופאים. ובשר כשר אין לנו. חלק קטן מאד מהאנשים יש ברצונם “מחוסר כוח יותר” לקבל את בשר הטריפה. מסקנות לרבנות הראשית לארץ ישראל”…
