לפתוח את הפרגוד • הטור של סיון רהב מאיר

 רוב האנרגיות של פואד בן־אליעזר (“העבודה”) ושל רובי ריבלין (“הליכוד”) מושקעות בימים האחרונים של המרוץ לנשיאות במלחמה נגד ענישה קולקטיבית. זה מה שהטילו עליהם ב”יש עתיד” ובמפלגות החרדיות, אך התוצאה פשוט מגוחכת.

זה קצת מסובך להבין את הפלפול הזה, אבל ננסה: פואד לא הצביע בעד חוק הגיוס החדש רק בגלל משמעת קואליציונית. זה לא שהנימוקים של גפני וליצמן ערבו לאוזניו ושיכנעו אותו. בפועל, ייתכן שהוא היה מצביע גם בעד חוק חריף עוד יותר. אבל התוצאה: חרם. על חברי “יש עתיד” נאסר להצביע עבורו, כי פואד “לא היה בעדנו בחוק שלנו”. רובי ריבלין, מנגד, הצביע בעד החוק רק בגלל משמעת קואליציונית. בפועל, הוא מכיר את החרדים היטב כבר שנים רבות, רבות יותר ממה שמכירים אותם רוב הח”כים הטריים והלא־מנוסים שעבדו על החוק. הוא גם הציע בעבר מתווה חוקי מתון, סביר ויעיל הרבה יותר. אבל כל זה לא משנה, התוצאה היא זעם במפלגות החרדיות ואיומים מפורשים “לא להצביע למי שהצביע בעד החוק”. ולמה התוצאה מגוחכת? כי החרדים מנסים להעניש את ביבי ולכן לא מצביעים לריבלין, למרות שזה הפרס הכי טוב שהם יכולים לתת לביבי. ביבי ישמח שכל החרדים ישימו ביום שלישי בקלפי את הפתק של פואד, פה אחד. ובמקביל, חברי “יש עתיד” לא מצביעים למי שהכי דומה להם בדי־אן־איי האידיאולוגי, רק כי הוא נשמע למשמעת הקואליציונית של “העבודה”. אנחנו זוכרים איך לפיד מתנהג למי שמפר אצלו משמעת קואליציונית, אז מה הוא רוצה מפואד?

ובכל הסאגה הנקמנית־קטנונית הזאת, צריך אולי לשאול את 19 הח”כים של “יש עתיד” ואת 18 הח”כים החרדים שאלה קצת יותר מהותית: מי באמת הכי ראוי בעיניכם להיות נשיא? אולי פשוט תצביעו לו?

  ובעצם, למה הבחירות לנשיאות המדינה הן חשאיות? הרעיון המקורי היה למנוע לחצים, איומים ושוחד ולאפשר לחברי הכנסת הצבעה חופשית, אבל נראה שדווקא החשאיות היא שיוצרת כיום מציאות אפלה ומבולבלת. הרי במשך כל כהונתם של הח”כים אנחנו רואים אותם מצביעים בעד ונגד החלטות, כשליחים שלנו בכנסת, ויכולים לבדוק כמה הם נאמנים למצע שלהם ולבוחרים שהם מייצגים. אבל האם בהצבעה הזאת הם לא אמורים לייצג את מי ששלח אותם לכנסת? איך נדע זאת, אם לא נדע כיצד הם מצביעים?

הנה כמה דוגמאות בעייתיות במיוחד: בוחר ליכוד ששלח לכנסת את לימור לבנת או סילבן שלום, לא זכאי לדעת אם שניהם לא בחרו לבסוף במועמד הקרוב ביותר אידיאולוגית אליו ואליהם — רובי ריבלין? האם בכך הם מייצגים נאמנה את רבבות הליכודניקים שהכניסו אותם לכנסת? ואביגדור ליברמן, האם הוא אדם פרטי או שתומכיו ראויים לדעת למי הוא מצביע? והאם לתומך ש”ס שהכניס לכנסת את אריה דרעי לא מגיע לדעת אם דרעי השתמש בקולו כדי לשים בבית הנשיא את דליה איציק, למשל? שלי יחימוביץ’, שמובילה כרגיל בתחום השקיפות, הודיעה בימים אלה שתצביע ריבלין, למרות שפואד הוא המועמד של מפלגתה, ולמרות שרובי בימין והוא בשמאל. “רובי הוא דמוקרט לתפארת, ישר ונקי כפיים, צנוע בהליכותיו האישיות וממלכתי בתפיסתו”, הודיעה יחימוביץ’.
סחתין. על שינוי החוק, כך שההצבעה תהיה גלויה, מאוחר לדבר בסיבוב הזה, אבל ממש לא מאוחר לדרוש מהח”כים שפשוט יגלו לבוחריהם למי הם מצביעים.

 מורשת חשובה מופיעה לראשונה בפרשת השבוע, פרשת “בהעלותך”: קיטורים. הדפוס הזה שנחשב אז חדשני — להתלונן על המצב — נשמר בקפדנות עד ימינו. עם ישראל נמצא באמצע המסע לארץ ישראל, אבל למרות הניסים הרבים והיציאה לחירות, לא טוב להם. קבוצה המכונה בפרשה “האספסוף” מתחילה לבכות ופוצחת במונולוג שכותרתו מוכרת לנו מאוד: “אוי, היו ימים, פעם הכל היה יותר טוב”. אבל במקרה הנוכחי צריך לא מעט ציניות כדי להתגעגע למצרים. הם שוכחים את העבדות והאכזריות ובלי להתבייש אומרים למשה רבנו כך: “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים”.
התגובה האלוקית חריפה מאוד. רבים מהם מתים שם, במקום שזוכה לשם הלא־סימפטי “קברות התאווה”.
צריך לשים לב שלא כל תלונה היא קיטור לא מוצדק. במהלך המסע הארוך במדבר העם מתלונן על צמא או רעב ומביע רצונות ושאלות משלל תחומים, וזוכה לתשובה ולפתרונות. נראה שהתורה מדגישה השבוע מה ההבדל בין תלונה אכפתית ורצינית לבין הוצאת קיטור טוקבקיסטית ומקנטרת.

  את אחת הסצנות הכי פוטוגניות בחגי ישראל אי־אפשר לצלם, מפאת קדושת החג. ננסה לתאר מה התרחש השנה, גם השנה, בירושלים.
11 בלילה. אחרי סעודת החג מתחילים לצאת מבתיהם רבבות־רבבות אנשים, מכל הגילאים והמגזרים. סצנת תיקון ליל שבועות פורחת בכל הארץ, אבל אין כמו המגוון של ירושלים: בבתי מדרש ספרדיים יושבים אנשים מעל כוס תה מהביל ואומרים את הנוסח המסורתי של התיקון, מילה במילה. לא רחוק משם מתנהלים דיונים אקדמיים, פאנלים אקטואליים ופולמוסים על יהדות ימינו. בהרבה בתים פרטיים הוחלט השבוע על “תיקון בסלון”, ורבים נענו ליוזמה וישבו יחד בקבוצות קטנות, בפורמט ביתי. ברחובות אפשר לראות בכל שעות הלילה גברים, נשים וילדים, דתיים וחילונים, ופה ושם כמה סודנים שמסתכלים על הצעדה הלילית המשונה הזו בפליאה.
המתמידים יושבים במקום אחד כל הלילה, אבל בעלי הפרעות קשב וריכוז יכולים לנדוד ממקום למקום. לזפזפ. גם המרצים נודדים, והמבוקשים שבהם מסתובבים עם לו”ז הרצאות ומחליפים מיקום בכל שעה (בסרט “הערת שוליים” יש אפילו סצנה קצרה שלועגת למרתון ההרצאות הזה).
לא סתם המלונות הירושלמיים התגאו בתפוסה מלאהבחג. הם הציעו לינה וארוחת בוקר, ואת האטרקציה המרכזית סיפקה לתיירים העיר, ובחינם. במהלך הלילה פגשתי קבוצות מהקריות, מאריאל, מבאר־שבע, וגם מארצות־הברית ומצרפת.
השיא מגיע בארבע בבוקר. פתאום קם אדם בלילה ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. מכל השכונות, הסמטאות והרחובות מתחיל המון אדם להישפך אל עבר הכותל המערבי. לקראת חמש, רחבת הכותל מלאה. טוב שהשרב הכבד הגיע רק כמה שעות אחר כך.

מהצד זה נראה מיני מעמד הר סיני. מגוון עצום של יהודים שפותחים את סידור התפילה ומתפללים מתוכו: “ותיתן לנו ה’ אלוקינו באהבה מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו”.

הסטטוס היהודי:

“לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות'” (מתוך ההפטרה שקוראים השבוע)

• הטור של סיון רהב מאיר מתפרסם בידיעות אחרונות