איזו עז הצליחו האמריקנים להכניס להסכם הסיוע ולמה זה משמח

בנובמבר 1979 התראיין ראש הממשלה מנחם בגין לטלוויזיה האמריקנית: ישראל תחזיר “עד הסנט האחרון”, את 3 מיליארדי הדולרים שהיא עומדת לקבל מארה”ב על הנסיגה מסיני, אמר בגין.

היה הרבה כבוד לאומי באמירה ההיא ומעט מאוד ידע (בגין לא ידע שישראל צריכה להחזיר חלק מהכסף כי הוא הוגדר מראש כמענק).

ב-1996, בביקורו הראשון של ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו בארה”ב, הוא הדהים את הקונגרס כשהודיע חד-צדדית שישראל תוותר על הסיוע האזרחי מארה”ב. עניין של הגינות, כבוד.

לישראל של 1979 היה עוד מקום לבקש סיוע מהאחות העשירה. ישראל של 1996 כבר יכלה לוותר על 1.2 מיליארד דולר סיוע אזרחי (בתהליך של 10 שנים), אבל איך לעזאזל אנחנו מעזים לבקש בישראל של 2016 סיוע שנתי של 3.8 מיליארד דולר לשנה?

ישראל מתהדרת בתוצר לנפש של 33 אלף דולר, לפני ספרד ואיטליה; יש לנו כלכלה שניצבת במקום טוב באירופה ובמקום מצוין בעולם; עד מתי נפשוט יד? אולי כדאי לשאול את זה אחרת – למה שנפסיק?

בנימין נתניהו הוכיח שהמיליארדים לא יוצרים שום תלות. אפשר ברגע אחד להשתדל לעוד איזה מענק, וברגע שלאחריו לירוק לממשל האמריקני בפנים.

וכבוד לאומי? אל תהיו מגוחכים.

•

העז היחידה שהאמריקנים העזו להכניס להסכם, היא הפגיעה בתעשיות הביטחוניות הישראליות. בתום השנה השישית של ההסכם החדש, ישראל לא תוכל להוציא כרבע מהסיוע (כ-800 מיליון דולר) על קניות בישראל מהתעשיות הביטחוניות.

זה החלק המשמח היחיד בהסכם החדש. חבל שלא מהיום הראשון.

באפריל 2012 פרסם מבקר המדינה את הדו”ח הכי מטלטל שלא שמעתם עליו. הדו”ח גילה כי לפחות 5 עסקאות של ייצוא ביטחוני נעשו בלי שהן קיבלו את אישור משרד החוץ.

נשמע משעמם, נכון? מישהו דאג שזה יישמע משעמם. הלובי החזק של התעשיות הביטחוניות (יש אלוף מכהן בצה”ל שלא מהרהר באפשרות להשתלב שם יום אחד?) דאג שרוב הדו”ח יישאר חסוי. זה לא כל-כך קשה.

הולכים לוועדת משנה של הוועדה לביקורת המדינה, הדיון שם חסוי, זה נורא נוח, מסדרים שם איזו חוות דעת שזה יפגע ביחסי החוץ שלנו, כלומר, יביך את ראשי התעשיות הביטחוניות, והופס – מתקבלת החלטה שכול הפרטים העסיסיים של הדו”ח לא ייוודעו לעולם.

עכשיו המבקר כבר יכול לכתוב מה שבא לו. אז הוא כתב. הוא כתב שמנכ”ל משרד הביטחון, אודי שני, קיבל החלטות על ייצוא נשק בניגוד לחוק, שמחייב התייעצות ואישור משרד החוץ. הוא עשה את זה במודע ומעל המקפצה, אבל אל דאגה. לא קרה לו כלום. מי שמע על הדו”ח הזה בכלל?

השר המכהן באותה תקופה, אהוד ברק, אמר לאנשי המבקר שהוא לא יודע מכלום. הוא רק השר. השר שאחריו, בוגי יעלון, גם לא שמע על זה. את מי זה מעניין למי מכרנו ומי משתמש בנשק שלנו?

דו”ח שמתפרסם בלי שמות המדינות, מהות העסקאות, כלי הנשק שנמכרו, ולמה מישהו במכוון דאג שמשרד החוץ לא יידע על זה – דו”ח כזה הרי באמת לא מעניין אף אחד.

לישראל יש עבר מדמם בכול מה שקשור למכירות נשק. המשטרים המתועבים ביותר בעולם קיבלו נשק ישראלי בתקופות החשוכות בתולדותיהם.

ההווה, כנראה, לא הרבה יותר טוב. אין כמעט קונפליקט בעולם שלא מתברר שאיזו תעשייה ישראלית הצליחה למכור שם משהו.

מי שאמור לבלום את זה, על פי חוק, הוא משרד החוץ, אבל, כאמור, עושים לא מעט כדי לגמד את השפעתו.

מבנה ההכנסות של התעשיות הביטחוניות בישראל הוא ייחודי. בניגוד לעולם, כ-70% מההכנסות שלהם הם מייצוא. הם תלויים בריבוי מלחמות. עכשיו, הם מרגיעים, שהם יידעו להסתדר עם הגזירה האמריקנית החדשה, והם יקימו מפעלים גם בארה”ב. חבל.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר: המאמר התפרסם ב’הארץ’