1.
סורו למשרדו של ח”כ יעקב מרגי, ותבקשו ממנו את רשימת הבנות הספרדיות היושבות בבית, גם השבוע – שבועיים מאז פתיחת שנת הלימודים.
בטוחני שתזדעזעו.
שנה וחצי ש”ס בקואליציה, אבל פתרון לאפליה טרם נמצא. שיפור – יש, אבל הוא קשור בעיקר לחוזק ידו של המחוז החרדי, שמאיים בשלילת תקציבים. אלא שמנהלי הסמינרים לא תמיד מתייחסים גם לאיומים מהסוג הזה.
לפני ימים אחדים הצהיר מרגי על כוונה לקדם את חוק הרישום האזורי. לא בטוח שהוא יצליח, באשר יהדות התורה צפויה להתנגד. כך או כך, אם ציפיתי לכותרות אדומות וזועקות על האפליה שעדיין קיימת במחננו החרדי, הרי שלא מצאתי לה זכר.
במקומה מצאתי נהי על אפליית ספרדים ב…תאגיד הציבורי החדש. כאילו כל אותן בנות ספרדיות היושבות בביתן ומרטיבות מטפחות בדמעות, אינן אומללות יותר מתאגיד ציבורי, שלא נשתלו לתוכו ג’ובים למקורבים, בשם “עקרון השוויון”.
“שנת הלימודים במערכת החינוך החלה, ועמה הבשורה על חיזוק תור הזהב של יהדות ספרד המפוארה”, כותב חיים טריקי, ומונה את רשת ‘בני יוסף’, את פריחת הישיבות הספרדיות ואת צמיחת הסמינרים הספרדיים.
הוא צודק, זו מהפכה ברוכה הראויה לכל שבח. אלא שהוא מוסיף משפט נוסף: “ומחיקת האפליה העדתית”.
הלוואי ונמחקה.
אז נכון ש”מרבית נציגי ש”ס בממשלה בכנסת וברשויות בפרט החרדיות בילו את החופשה בלשכותיהם וישבו בכל יום עד השעות הקטנות של הלילה כדי לשבץ כל תלמידה ותלמידה בסמינר על פי דרישתה”, אלא שהם “בילו”, “ישבו”, התאמצו – ובסופו של דבר עדיין יושבות עשרות תלמידות בבית, בוכות ודומעות.
האפליה העדתית, עדיין כאן עמנו. גם באלול תשע”ו. לצערנו.
2.
כמה יפה לראות את המאמצים של יתד נאמן והמודיע לצאת ב”מחאה חריפה” על חילולי השבת. הם אפילו הקצו למחאה את ‘האוזן השמאלית’ והבולטת של קונטרס החדשות, תוך שהם צובעים את הכותרת באדום. שניהם כאחד, וכאילו תיאמו ביניהם. שאפו.
איפה הבעיה?
הבעיה נעוצה בכך ששני היומונים יודעים, כמו כולנו, שעד שלא מניחים אקדח על שולחנו של ראש הממשלה ומאיימים בפרישה (כפי שעשה ליצמן לפני כשבועיים, כשהצליח לעצור את העבודות לשבת אחת, אוזניים בעיתון לא ממש מזיזים משהו.
אפילו לא כשהן צבועות באדום.
אז לצאת ידי חובת מחאה יצאו. בפועל, העבודות ברכבת יוצאות לדרך – ועסקים כרגיל. אני רק מדמיינת את מנכ”ל הרכבת מציץ בעיתון ומצקצק. אפילו מפכ”ל המשטרה מגחך ומחייך מתחת לשפמו.
3.
אחרי כמה ימים של שתיקה, בהם, אולי, התחבטו במערכת העיתון על הדרך היעילה ביותר לסקר את השלום, כפי שבא לידי ביטוי בשמחת בית גור, הגיע מאמר המערכת בהמודיע ועשה סדר רוחני בכל האירוע.
“יש מהות פנימית, לכל כמיהת נפש לשלום ולאחדות, ויש גם מהות פנימית כזו, לאותו מעמד מופלא שחזו בו אלפים מישראל ונחשפו לו רבבות היראים והחרדים לדבר ה’ בכל מקומות מושבותיהם, המסבירה מדוע הצטעפו עיניהם והלמו ליבותיהם מרוב רגש וכיסופין בראותם יחדיו את אשר האצילו עליהם מרנן ראש הישיבה הגאון רבי אהרן ליב שטינמן שליט”א שהגיע במיוחד מבני ברק לירושלים וכ”ק אדמו”ר מגור שליט”א – בשמחת בית צדיקים שהתקיימה השבוע”.
פשוט נוגע ללב.
בתקווה שכל אותם גורמים שעושים לילות כימים כדי למנוע ביקור גומלין, קראו את מאמר המערכת והשתכנעו בדבר “כמיהת הנפש לשלום ולאחדות”.
4.
כל-כך אהבתי את קטע מספר 2 בטורו של אברהם דוב גרינבוים בבקהילה, עד שהצלחתי לסלוח על קטע מספר 6, בו לא הצלחתי להבין מילה וחצי מילה מכוונת הכותב.
בקטע 2 מספר גרינבוים איך בחודש אלול תשי”א עגנה ספינה במפרץ העליון של נמל ניו יורק. “קבוצת יהודים עמדה והביטה על פסל החירות כלא מאמינה. האמנם? האם הם אכן זכו להגיע למקום מבטחים? יצאו לחירות”.
סבא שלו היה בין האנשים. הוא נטל את מקלו ותרמילו ושני ילדיו שנולדו במחנות העקורים בגרמניה ונסע עמם בסאבווי לעבר ניו יורק. “אלו היו חבלי הלידה של היהודים בניו יורק”.
סבו כמעט שלא ביקר במנהטן. “טוב היה לו במקומו, בוויליאמסבורג”, שם חש “מין מרגוע נפשי לאחר חמש שנות סבל בשואה האיומה”.
עד לאותו יום, “יום האחד עשר בספטמבר 2001”, היום שהיכה בסבא מכה צורבת, “מכוות אש”. בדיוק יובל שנים אחרי שהגיע אל המנוחה והנחלה, “חש לראשונה מאוים”.
השבוע שח בכאב לנכדו: “לא הייתה לי מנוחה…לא יכולתי להתרכז בלימודי”. הוא נזכר איך “השמים השחורים של מנהטן השחירו את ברוקלין”, ואיך, פסל החירות נמלא אבק פיח ועשן”.
העולם הפך שחור.
5.
ואז בא הקטע, אותו התקשיתי להבין. הפותרים נכונה את משמעות החידה מתבקשים לטקבק פרשנויות. הקושיות, בסוגריים.
הנושא: מעמד האחדות בחתונת בית גור, השבוע.
“ישנם מהלכים פוליטיים כאלו ואחרים שמונעים על ידי צעירים ומוכשרים ועדיין יש לצעירים האלו דרך ארוכה ומייגעת ללמוד את מה שהזקנים טרם החלו לשכוח”. [מה שמות הצעירים המוכשרים, בהנחה שהזקנים הם שר הבריאות יעקב ליצמן].
“מי שסבור שניתן להרים מערך בעל משמעויות מרחיקות לכת בסדר גודל שכזה בתוככי הסיעה המרכזית מבלי ששר הבריאות יהיה מעורב בו – כנראה שאינו מכיר לא את המרכזית ולא את ליצמן [אבל לכל ידוע שליצמן ידע על ההתרחשויות רק בשלב מאוד מאוחר]… יש אמון בין מנהיג ומונהג ויש אמון בלתי מסויג בן ארבעים שנה חסר אחת.
“החל משנת תשל”ז עומד ליצמן לצד ה’הויף’ כאיש הפוליטי הנאמן שלה, כשחביבותו כבר נודעה בקודש פנימה שנים רבות קודם. אם במשיכת החוטים בשני העשורים הראשונים ואם בעמידה בפרונט בשני העשורים השניים”.
“כן, והיה השבוע סוד גדול. גם המעגל השני בבית מרן ראש הישיבה לא היה מעורב בו”. [מי במעגל הראשון בבית שברח’ חזון איש 5? מי במעגל השני? ולמה אמור המעגל השני לדעת על התרחשות סודית מסוג זה?]
“ליצמן כמו גשייד היו צריכים לשחק פני פוקר כדי שלא כל הציבור הליטאי ימלא את בית המדרש. וגם כדי שהוא ייצא לפועל. הם עשו זאת בהצלחה” [כלומר, טענת הכותב היא שליצמן, כמו גם גשייד, ידעו שניהם על האירוע מימים ימימה והיו חלק מבישולו? נו, במת…].
“והם עשו זאת בהצלחה”.
או שכן או שלא. מה שכן, כותב השורות בוודאי “עשה זאת בהצלחה”, כשהצליח לצאת ידי חובת כולם…
6.
“עשה זאת בהצלחה” גם יוסי אליטוב ממשפחה שהוכיח שסבתא בישלה דייסה, וחילקה לכ-ו-ל-ם. יש לזה, יש גם לזה.
הנה תראו איך כ-ו-ל-ם ידעו, כולם עשו במלאכה, לכולם התודה.
“גם בבית האדמו”ר וגם בסביבת ראש הישיבה שום תהליך לא היה יוצא לפועל אם הרב דוד שפירא, הנכד והאיש שעל הבית מנצח עליו מן הצד האחד, והרב יעקב ליצמן שר הבריאות והאיש החזק והדומיננטי בבית הרבי מגור מפקד עליו מן הצד השני. בתווך עמדו היועץ האסטרטגי מנחם גשייד, שזוכה בשנים האחרונות לקרבה מיוחדת מאת האדמו”ר, כשיחד עמו פועל איש החסידות יעקב ביבלה והרב אליעזר קפלן, מראשי ‘עזרה למרפא’ הנהנה מקרבה לראש הישיבה”.\
ברוח חודש אלול, וברוח האחדות ששרתה בחתונה, כמה יפה לערוך טור פוליטי בו מחולקות המחמאות לכולם. למי שעשה במלאכה, ולמי שרק נודע לו עליה לאחר מעשה.
צריך להכיר את הנפשות הפועלות ואת טיב היחסים ביניהם כדי להבין, שבישול משותף של דייסה לא יכול היה להתרחש ביניהם, גם לא בחודש הרחמים והסליחות.
אבל כמה יפה שיש עיתונאים שיודעים להתעלות על עצמם ברוח ימים אלו. אגב, אם לא ידעתם, בפרשת האפליה לבנות הספרדיות והסמינרים מטפלים, יד ביד, אריה דרעי, אלי ישי, ניסים זאב ויעקב מרגי.
למה לא לפרגן לכולם. חודש אלול, לא?
7.
שבוע אחרי שספג תלונות מתלמידי ישיבות שראו עצמם מקופחים (כמו גם ביקורת במדור זה של ‘בין השורות’), יצאו צלמי יתד נאמן לעוד שבוע של צילומים בהיכלי הישיבות.
השבוע, בעוד שישיית עמודי תמונות מרהיבות-עין סוקרו עוד ועוד ישיבות. תוקנה האפליה לישיבות שבראשות הרב שלום בער סורוצקין ו’עטרת שלמה’ זכתה בתמונת חצי עמוד בולטת. כך גם ישיבת תפרח.
‘ארחות תורה’, שתמונה די מצ’וקמקת שלה הופיעה בשבוע קודם, תיאלץ מן הסתם להמתין להמשך הפרויקט בשבוע הבא . אבל לשאר הישיבות, שלום.
“אמת מה נהדר”.
8.
את כתבת השטח הטובה ביותר השבוע מצאתי בהמודיע, שם טרח משה מיכאל צורן להפליג עד למושב תלמים שבדרום.
בתלמים, “אחד המושבים שנושאים בגאון את דגלה של יהדות ג’רבה על כל מנהגיה”, הוא מצא אווירת סליחות מיוחדת במינה. בתלמים, הוא מספר, מתחילים לומר סליחות ב”שעת חצות”, ואפילו ביום שבת קודש משולבת אמירת הסליחות בתפילה.
הניתוק הכמעט-מוחלט מהעולם החיצון, כש”הקידמה והנאורות כמעט ולא הגיעו למושב זה”, “גרמו לכך שגם הדור הצעיר החל לשוב למסורת בית-אבא. הצעירים מתפללים בבית הכנסת הנקרא ‘אלג’ריבה’, על שמו של בית הכנסת העתיק והידוע בג’רבה, ודווקא הם מקפידים יותר לקום בחצות לסליחות”.
מדובר במושב מיושן, “אולי אפילו מזדקן”, עם שכונת הרחבה יוקרתית, אבל עם חלק וותיק “שלא שופץ ושודרג מיום הקמתו”.
“עדשת המצלמה שלנו קלטה, למשל, ספסל המיועד לישיבה ולמנוחה, כשבכל הרדיוס הענק מסביב אין כלום מלבד מטעי לימונים והדרים ושדות בצלים ותפוחי אדמה. נוסטלגיה במיטבה”, הוא מתאר.
בהחלט מרתק.
9.
ב’יתד’ אהבתי דווקא את העריכה.
שימו לב לכותרות המעניינות:
“הסכם וקוץ בו” (הסכם התמיכה האמריקני לישראל).
“לב מלכים ומועמדים” (מאחורי הדרמה הפוליטית בארה”ב).
“וזולג חלילה” (העלייה התלולה בירי הפצמ”רים לעבר ישראל).
“משכנתא באספמיה” (העלאת מחירי המשכנתאות והקשחת התנאים)
וגולת הכותרת :”טראמפ מול קלינטון: בריא ושמא”.
ככה זה כשאתה מייבא עורך מוביל…