הגר”ש גלאי: מדוע קינא בי האיש ששכב לצידי בבית חולים • שיחה מרגשת

יתד נאמן ערך שיחה מיוחדת עם הגה”צ רבי שמעון גלאי מבני ברק, בו ביקש לתהות איך רוכשים זכויות וחיזוק בימי האלול, בהם אנו נמצאים לקראת ימי הרת עולם הקרבים ובאים?

הגר”ש גלאי: במדרש על פרשת ויצא נאמר, “שאם רק יהודי אחד היה חסר בזמן מתן תורה, הקב”ה לא היה נותן את התורה לעם ישראל”, שכן אדם אינו יודע כמה הוא עצמו יכול להכריע את כל העולם לכף זכות או לילה לכף חובה, וכל אדם הוא עולם מלא היכול לשנות סדרי עולם בפעליו.

אם מדברים על דורנו, שבו רבו הניסיונות והם אלו המקשים על האדם לעלות ולהתעלות בדרכו העולה במסילה בית ד’, על המקרא שקראנו בפרשת השבוע ”וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ד’ אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצוותיו אם לא”, האיר הספורנו דבר נפלא – ”וזכרת את כל הדרך – שנתן לך לחם לאכול ובגד ללבוש שלא בדרך טבע: לנסותך – אם תעשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער: לדעת את אשר בלבבך – שיהיה מה שבלבך יוצא לפועל כדי שידע כל מלאך שבדין תהיה מעלתך יותר מן מלאכי השרת, ותהיה עליך ידיעתי הפועלת לטוב כראוי לנמצא בפועל”.

ורגיל אני לשמוע כל העת מבחורים ואברכים צעירים שמתקשים הם להתקרב לבוראם ולגדול ולהתעלות רק בגלל הניסיונות הפוקדים אותם כל העת, ולא אחת אני שומע צעירים האומרים שאם לא היה לי הניסיון הזה או ההוא, הייתי לבטח צומח ומתעלה הרבה יותר.

אך מדברי הספורנו אנו רואים שבעת הניסיון הדרך להתעלות גדול הוא לאין ערוך, ויש ניסיונות בצער שמגביהות את האדם, וכל מה שהעמידנו הבורא בעולמינו, הוא לעמוד בנסיונות ולהצליח לגבור בהם ולהתעלות לבוראינו.

זו גם עבודת היצר בימים אלו בחודש הרחמים והסליחות, הרי אין בחור או אברך שאינם מתעוררים בחודש זה להתקרב יותר לבוראם ולשוב בתשובה שלימה על כל השנה שהיתה לקראת השנה הבעל”ט, אלא שהיצר הרואה זאת יודע היטב לארוב להם, והניסיונות שאופפים אותו יקשו לעמוד במשימה.

• אז איך בכל זאת צולחים כנגד התגברות היצר ומצליחים להתרומם באווירת הימים הללו?

חכמינו אמרו ש”כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו”, וחשוב לדעת שאין המדובר רק בזיכוי של אלפים רבים, כל אחד שמגיע לבית המדרש לתפילה בזמן ומתפלל כראוי בקירבה אמיתית לבוראו, הוא מקדש שם שמיים ומזכה את הרבים הרואים זאת לעשות כמותו, ואין אדם יודע כמה זכות יש למי שמזכה את הרבים כראוי.

אבי רבי שלום גלאי זצ”ל זכה לסייעתא דשמיא שלא הרבה זכו לה, לסעוד על שולחנו של מרן ה’חפץ חיים’ זצוק”ל כמה שנים, וכיצד זכה לכך, רק בזכות מסירות נפש, וכפי שהיה רגיל לומר לנו שלא משיגים בעולמנו התורני דברים ללא קושי והתגברות, והתחזקות להתקרב יותר לבורא ולתורתו.

לעתים שני בחורים לומדים אותו הדבר, לאחד קשה הדבר יותר, אין לכם מושג כמה שכר מרובה זוכה זה שמתגבר ולומד בחשק גדול.

אספר לכם: אבי התגורר בילדותו בוולקוביסק, היה זה מרחק מכל ישיבה אפשרית, והם לא ידעו כלל שיש ישיבה בראדין, אך אמי שרצתה מאד שלכל הפחות בן אחד ימשיך במורשת אבותיה ויצמח לתלמיד חכם, החליטה לתור ולחפש לו מקום שיוכל ללמוד בו ולהתעלות.

וכך היא נסעה עמו לראדין, היתה זו נסיעה קשה כפי שתיאר לימים, וכל הדרך היא סבלה, אבל הרגיעה עצמה שלכל הפחות תזכה למצוא מקום לימוד עבור בנה שיוכל ללמוד תורה כראוי.

כשהגיעה לעיירת ראדין, ושמעה שיש שם ישיבה, שמחה בליבה ואמרה שתשלח את בנה ללמוד שם בישיבה, אך מששמעה כי אין תנאים גשמיים ראויים לבחורי הישיבה, וכל אחד מחפש לעצמו ‘סטנציה’ לאירוח אצל משפחה וכדומה, היא החלה לדאוג היכן תוכל לשכן את בנה שגם כך לא היו בידיה מעות הרבה, וחיי הקהילה שם נראו כחיי דלות ואביונות.

והנה בעוברה ברחוב העיר, כשהרהוריה תופסים את מחשבותיה בדבר גורלו של בנה, היא רואה לפתע אישה הולכת עם סלי קניות שרכשה בשוק המקומי, והחליטה לשאול אותה אולי תוכל כתושבת מקומית לסייע בעדה בעד מצוקתה.

היא סיפרה לה כמה חפצה שבנה ילמד בישיבה בראדין, אלא שהיא דואגת ומחפשת היכן הוא יוכל להשתכן, כי אין בידינו דבר לסייע לו, ואנו גרים במרחק גדול מאד מכאן.

שמעה זאת האישה ואמרה מיד ללא כל היסוס – אין כל בעיה האי יוכל לשהות אצלנו בבית, ואני אסדר לו חדר ללון, ואוכל המשביע בכדי שיהיו לו הכוחות ללמוד תורה בישיבה.

האישה התרגשה מאד, והודתה לה בכל ליבה, ואז שאלה אותה לשמה – והיא השיבה ששמה ‘פריידא הכהן’, ועד מהרה התברר כי מדובר ברעייתו של מרן ה’חפץ חיים’ זיע”א, וכך אבא זכה לשהות כארבע שנים במחיצתו של מרן ה’חפץ חיים’ זצוק”ל, רק בזכות מסירות הנפש שלו ושל אמו לחנכו לתורה.

מרן הח”ח חיכה בסעודתו ולא התחיל לאכול עד שאבא שב מהישיבה ואמר לרעייתו, שתיתן קודם לבחור לאכול כי הוא צריך לחזור ללמוד בישיבה, והוא אינו ממהר כמותו.

וכך זכה לגדול בצילו הגדול וללמוד ממנו רבות. ואבא תמיד היה אומר לנו כילדים, וכי מה אתם חושבים שמרן ‘החפץ חיים’ לא היה צריך לחזור ללימודיו?! אלא שהוא רצה ללמד אותנו כי לימוד התורה של הבחור אינו פחות חשוב מלימודו של מרן ה’חפץ חיים’!! כמה אהבת ושמחת התורה זה החדיר באבא שאכן השקיע בנו זאת בכל כוחו.

•

•  איך זוכים אכן להתקרב לעבודת הבורא?

לפני כט”ו שנים היתה תאונת דרכים קשה שבה הייתי מעורב ונפגעתי קשה. במשך שלושה חודשים הייתי שרוי במצב סכנה חמור, כשלא יכולתי לנוע כלל, וכל תזוזה לוותה בכאבים עזים. מה עשיתי באותם ימים, חשתי את הבורא, הודיתי והתפללתי שיושיע אותי, כי רק הוא זה שיכול לסעדני.

לצידי שכב שם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, והוא שכב במצב הרבה פחות קשה משלי, והוא כל העת אמר לסובביו, כמה הוא מקנא ביהודי השוכב לצידו, שהוא כל העת מתפלל וחש מיצוי בפנייה לבוראו ובתפילה אליו, ואילו הוא מכלה את זמנו ואינו עושה דבר כל סדר יומו.

ואכן, השמחה היא חלק מרכזי בעבודת האדם, אם אדם היה יודע למה הוא קם מידי בוקר, ומה הוא נצרך לעשות בכדי להשתלם בעבודתו, ובוודאי אם יידע האדם שהכל תלויים בו, כי כל יחיד יכול בימים אלו להכריע את הכף כפי שאמרו הקדמונים, ודומה הדבר לאחד שרואה בניין שמט ליפול, ויודע הוא כי במעט מלט לחזקו יכול הוא להציל את העניין שלא ייפול הבניין כלל, וכי היה מי שמוותר על המטרה לחזק את הבניין ולדאוג שלא ייפול.

כך הוא הדבר בכל דבר ודבר, שאם ידע האדם שהוא מחזק את רוחו ונשמתו לעלייתו, וכי לא היה משקיע בכך ככל שבידו?! אלא שרעת הדור בימינו היא, שאנשים לא יודעים להעריך מהי כל פעולה הנעשית על ידם.

מרן המשגיח הגה”צ ר”י לווינשטיין זצוק”ל ב’אור יחזקאל’ בשער העבודה, מאריך בדבר במאמר שלם, כמה חשוב שהאדם יעריך מעשיו וערכו וערך אבותיו, והאדם צריך לשמוח בכוחותיו ויכולותיו שקיבלם במדוייק מבוראו לעבודתו בימי חייו.

משה רבינו כשביקש להיכנס לארץ, והקב”ה אמר לו “רב לך”, ביקש משה להיכנס לכל הפחות כציפור. והכל תמהים, מה עניין לו להיכנס לארץ הקודש כציפור שלא יכול לקיים כל מצווה וחיוב בארץ, ומדוע באמת הקב”ה סירב לפחות לכך. אלא, שלמשה רבינו היה תפקיד בעולם של מנהיג ישראל, ולמנהיג יש תפקיד אחד בלבד להנהיג את העם כראוי, ואין לו כל תפקיד אחר שמתאים לו במקום זאת, ואילו לציפור יש את התפקיד שלה, שעמה היא מתמודדת כראוי, והאדם אינו יכול לקחת תפקיד הציפור וכן להיפך.

כשהאדם רואה בערכו, ויודע כמה חייב הוא להתקרב לעבודת הבורא בשמחה, ממילא לא יחשוב על רעהו למה הוא הגיע ועשה כך ואני לא, וכיוצא בזה, ואז ידע להעריך את מעשיו ולהתקדם איתם כראוי.

•  במה ניתן להתקרב בימינו כשהמרחק הוא כה גדול?

אין דבר המקרב את האדם לבוראו יותר מאשר עשיית רצונו, ובמיוחד בלימוד התורה הקדושה, ולשם כך נדרשת ההכרה שיידע האדם שזהו הדבר החשוב ביותר עבורו לעלייתו.

כשהיינו ילדים וגדלנו בשכונת חליסה בחיפה, בקושי היה לנו דבר מה, בישלו בפרימוס והיתה דלות גדולה, אך מה נחרט בראשי יותר מכל, השמחה שהיתה בבית כשאבא זצ”ל רכש את כל הסט של ש”ס וילנא חדש, אבא ידע להחדיר זאת מבלי לומר מילה, ידענו שלערך התורה אין דבר הדומה לו, גם לא הון גדול וחשוב ככל שיהיה.

כהרגלנו דרנו חמישה ילדים בבית עם חדר אחד, וכשרצינו ללמוד דבר מה, אבא היה לוקח אותנו לבית המדרש ללמוד שם, ובאחד הימים אני מתהלך עם אבא בדרך לבית המדרש, ולהפתעתנו בית המדרש היה נעול.

מה צריכה להיות המחשבה בליבו של כל ילד שרואה זאת לנגד עיניו?! זיק של שמחה שאולי נפטרנו מלימוד…

אך אבא לא אמר מילה, הוא תר וחיפש חלון שניתן לדלג ולקפוץ בו, וממרום שנותיו קפץ וחדר בחדווה לבית המדרש ואנו הילדים אחריו, השמחה לאחר מכן היתה בעריבות מיוחדת, ראינו שזה הדבר החשוב באמת עבורו, כי כך עולים ומתעלים כפי שינק במעונו של מרן ה’חפץ חיים’.

זוהי הסיבה שבסוף ימיו, כשהיה מלופף בייסורים קשים ומרים מחמת המחלה הנוראה שקיננה בגופו, וכשבאנו לבקרו לא יכולנו לעמוד למול ייסוריו, ולמרות זאת לא ויתר על שעותיו הקבועות בבית המדרש. ובאחד הימים כשאני מגיע ורואה את אבא מתפתל, והיה זה אך דקות לאחר ששב מלימודו, אני שואל גלויות – “אבא, אז איך היו לך כוחות ללמוד שעתיים ללא הפוגה בבית המדרש כהרגלך?!”

אורו פניו של אבא, ולמרות שמיעט תדיר בדיבור, הוא פונה אלי באומרו: ”שמעל’ה, אגיד לך, ידעתי שאני צריך לעבור את הייסורים הללו, אך ידעתי שהתורה חשובה לי יותר מכל, נשאתי תפילה בליבי לבורא, שאם נגזרו עלי הייסורים אקבלם באהבה, אבל אבא אני מבקש ממך שלכל הפחות בשעתיים הלימוד הקבועות שלי אל תפקדני בייסורים אלו שאוכל ללמוד כהרגלי וליהנות מזיו אמריך. וככל הנראה הקב”ה שמע לתפילתי, ואני מצליח ללמוד את התורה משוש ליבי בהשקט ב”ה”.

הגר”ש גלאי דומע בספרו זאת, ואחר ממשיך במסר נוקב מעומק הלב: ”זוהי ההכרה שצריכה להיות לבל בן עלייה, שעל שעות הלימוד לא מוותרים ולא מפסיקים בו דבר, ולומדים בו בקביעות ובשמחה”.

•

השיחה בחדרו של הגאון רבי שמעון שליט”א מתארכת, אנו זוכים לשמוע רבות על חובת ההודאה הנדרשת לאדם בכל סדר יומו, אנו מפליגים בסיפורים על גדולי ישראל ששמע עליהם בעיקר מאביו שחי במחיצתם, והדברים קולחים כל לב. לשמע הדברים, ביקשנו לשמוע אם שמע דבר מה אודות רבותינו הגדולים על ימי אלול והימים הנוראים במחיצתם העולה בית ד’.

 ”אבא זצ”ל סיפר לי” – אומר הגר”ש – ”שמרן הגה”ק רבי אלחנן וסרמן הי”ד הגיע כל חודש אלול לשהות במחיצת רבו מרן ה’חפץ חיים’ זצוק”ל וראו על פניהם את חרדת הדין, והאמת שרק להביט בפניהם היה פחד ומורא ממש. ובסעודה שלישית הוא היה מדבר בעיקר על האמונה”.

כולם יודעים כמה מרן הגרב”ד זצוק”ל הקפיד לכבד את גדולי ישראל, וכשהוא בא פעם למרן ה’חפץ חיים’, סיפר אבא, הוא ישב בדלת וחשש להיכנס לתוככי הבית, הוא רעד כולו באומרו איזה פחד ומורא הוא להיכנס לבית הרבי… וכשהורה לו באצבע שייכנס אליו, רץ אליו במהירות באומרו – הרב’ה קורא…

לא היה זה סתם ‘מורא רבך כמורא שמיים’, אלא ראו בחוש כמה רועד וחושש הוא מפני החכמים וקל וחומר ממנו יתברך. זוהי התחושה שצריכה ללוות אותנו לכל הפחות בהגיענו עתה לקראת הימים הנוראים, בהם הולכים כולנו לעבור לפניו יתברך כבני מרון.

 אך אין הדבר אומר שצריך האדם להיכנס חלילה לייאוש, ואולי חטאיו גברו עד שאין לו מה לחשוב לתקנם ולזכות בדין, שכן הקב”ה חפץ הוא בתשובת עמו ולא במיתתם, אלא עליו להכיר במעלתו מחד, ובדרכים הנצרכים לעלייתו, ולהודות לבורא על כל מה שקיבל הימנו עד עתה, מתוך תפילה שיוכל לזכות ולקבל עוד הרבה גם בשנה הבאה כפי שייחתם לו ביום הכיפורים”.