שלושה דברים שלמדתי על פרס ועלינו

 שלושה דברים למדתי השבוע על שמעון פרס ועלינו:

• שמעון בן שרה. זה השם לתפילות לרפואה שעבר בקבוצות הווטסאפ ובמיילים וגם בהודעות לעיתונות שפרסמו הרבנים הראשיים. שמעון בן שרה. אתה יכול לקבל המון תארים במהלך חייך – ראש ממשלה, הנשיא התשיעי, שר, חתן פרס נובל – אבל בסוף־סוף קוראים לך בשמה של האישה שנשאה אותך ברחמה.

• הייתי בת 12 בזמן הסכמי אוסלו ותמכתי בהם. רוב מי שסביבי תמך. ביום חתימת ההסכם שיחררו אותנו מוקדם מבית הספר, לראות את המשדרים המיוחדים בטלוויזיה. האמנו במילים המליציות שנאמרו על מדשאת הבית הלבן, התרגשנו מלחיצת היד של רבין וערפאת, חשבנו שהשלום בפתח.

אותן שנים צרובות לרעה בזיכרונו של כל הציבור הימני ורוב הציבור הדתי. כמה הם כעסו על פרס באותן שנים. ההפגנות הסוערות, המחאה הציבורית, התחושה שהתקשורת מובילה קמפיין תמיכה בהסכם, העברת אוסלו ב’ בכנסת על חודו של מיצובישי.

אני מניחה שהיום הייתי מתנגדת להסכם, אבל לא זו הנקודה. מה שגיליתי השבוע זה שאי-אפשר לכעוס בדיעבד. אני לא יכולה לזעום על פרס רטרואקטיבית. מה לעשות, קצת הערצתי אותו אז.

• המקורבים של פרס, ובעיקר המקורבות שמקיפות אותו, דיברו עליו השבוע במונחים של אדמו”ר. ספינקס. שמש העמים. אחד מפלאי תבל. כאילו האומה כולה הוכתה בתדהמה מכך שאדם בן 93 אושפז. כאילו כללי הטבע והחיים כלל לא חלים על פרס.

דווקא נכדתו, מיקה אלמוג, תקעה סיכה בבלון הפומפוזיות הזה. ראיינתי אותה השבוע ושמעתי ממנה דיבור כן, ישיר ופשוט: “אנשים באמת חושבים שהוא יחיה לנצח. הוא פשוט היה שם ברקע, מאז ילדותם, והם חושבים שכך זה יימשך. אז תבינו, סבא שלי הוא לא סופרמן. אני יודעת שזה כואב לראות את הגלימה של סופרמן מסתבכת פתאום בצמרת של עץ”.

 “כמה הן זוהרות, כל החוזרות בתשובה האלה: איה קרמרמן, עדן הראל, לינור אברג’יל, אתי אנקרי, דין דין אביב. כמה אבק כוכבים הן מפזרות. ומה איתנו? מה עם אמא לארבעה ילדים קטנים שמנסה לשבת רגע בשקט ולומר תהילים, היא לא זוהרת? מה עם רווקה מבוגרת שמחכה ומחכה, היא לא זוהרת? בנות יקרות, אתן הכי זוהרות!”.

כך מתחילה הרבנית ימימה מזרחי את השואו שלה לאלול. סליחה, במודעות קוראים לזה “עצרת חיזוק” או “ערב התעוררות”, אבל זה שואו. שילוב מרהיב של הומור ורגש, של תוכן וסטנד־אפ.

היומן שלה לחודש הרחמים והסליחות התמלא כבר לפני חודשים. כנסים בירושלים, תל־אביב, הרצליה, חולון, ראשון־לציון, אשדוד, נהריה, הובלת מסע של נשים לאומן שבאוקראינה, ובסוף השבוע הזה היא טסה ללונדון ולאנטוורפן. מה הפלא שבמהלך ההרצאה היא אומרת: “הילארי קלינטון, תנו לה לנוח. אישה צריכה להיות מחוברת לעצמה. במקום לסרוג סוודרים לנכדים היא מתרוצצת ממקום למקום בלי הפסקה. טוב, אני מכירה עוד אחת כזאת…”

על מגוון הקהלים שהיא פוגשת היא מספרת על הבמה: “יש לי הרצאות בערסית, פרחית, דוסית, חילונית, מתנחלית וחרדית. רק שלא יתבלבל לי הדיסק. פעם בבני־ברק קפצו לי קטעים מההרצאה הפרחית. אמרתי לעצמי: ימימה, חשבי מסלול מחדש, עוד רגע את נכנסת פה לשטח איי”.

היא אמא לשמונה, מסתובבת עם צוות עוזרות ששומר עליה גם מאחורי הקלעים מפני המעריצות, והמסר המרכזי בהרצאה שלה לשנה החדשה הוא אופטימי ואוניברסלי: תמיד אפשר לתקן.

“בנות, אנחנו לא ‘חוזרות בתשובה’, אנחנו ‘חוזרות על התשובה’. מנסות בכל פעם מחדש, גם אם נכשלנו. חוזרות ושבות, שוב ושוב. את המעשים הקטנים ואת המאמץ היומיומי שלך הרי לא רואים. לא משבחים אותך. מי אומר תודה על התגברות קטנה? על הפעמים שבהן רציתי לרכל והתאפקתי? לצעוק על הילד ושתקתי? מי יודע שחמותי הייתה אצלי והתגברתי על הדיבר ‘לא תרצח’?”

כאן הקהל צוחק, אבל אז, כשהלב פתוח, היא מיד מכניסה את המסר החינוכי: “אנחנו מבקשים בתפילות הימים הנוראים להיכתב בספר החיים ולא בספר המתים. מהו ספר המתים? ספרם של הלא־מרגישים. של אנשים שמהלכים בעולם הזה חיים, אבל מתים מבפנים. הם לא חווים שום דבר באמת, לא מרגישים, לא זז להם כלום בלב. צריך להיות אישה רגישה. מרגישה. קשובה”.

“פרשת השבוע, פרשת כי תצא, מספרת על מצוות השבת אבידה. חייבים להשיב דברים אבודים למי שאיבד אותם, אסור להתעלם. אבל לא סתם קוראים את הפרשה הזו באלול. באלול גם אנחנו צריכים לחזור הביתה, אחרי שהלכנו לאיבוד כל השנה. צריך להשיב את החלקים האבודים שיש בנו למקומם. גם זו מצוות השבת אבידה. לפעמים האבידה היא את.

“רק לא להתייאש, בנות. אם נפלתי, אפשר לקום שוב. הרי מה זו המילה הזו, סליחות? מה פתאום קמים לסליחות? צריך לומר רק ‘סליחה’, פעם אחת. זה הרי לא אמין לבקש סליחה פעם ועוד פעם ועוד אחת. הסליחה מאבדת את משמעותה אם היא הופכת לסליחות. סליחה היא חד־פעמית. טעיתי, אני מתנצלת, זה לא יקרה שוב. זה לא אמור לחזור על עצמו אחר כך. לכאורה כל זה נכון, אבל רק לכאורה. כי לאלוקים יש המון סבלנות אלינו. הוא מוכן שנלך לאיבוד עוד פעם ועוד פעם. אפשר ליפול ולנסות ולתקן ולקום, שוב ושוב. בדיוק לכן אנחנו קוראים לו – אדון הסליחות”.

הסטטוס היהודי:

הסטטוס היהודי: “החטא הגדול הוא לא החטא עצמו. החטא הגדול הוא המחשבה שאי־אפשר לתקן אותו” (הרב שלמה וולבה)

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’