1.
סוף סוף גישת ה”לא מתנצלים” של נפתלי בנט הצליחה לתפוס אותי. עד היום, אני מודה, לא עפתי.
קודם כול, מבחינה חינוכית, אני כן חושב שצריך להתנצל לפעמים (כבר שמעתי על ילדים שענו בתקופת הבחירות להורים שלהם “לא מתנצלים!”, כשהתבקשו לבקש סליחה מאח קטן שמשכו לו בשיער).
ושנית, הרגשתי שהביטחון העצמי הרב הזה הודגש יותר במריבות מול נתניהו על מזכיר צבאי בקבינט או בסוגיות ביטחוניות, ופחות בדברים שהם-הם הליבה. והשבוע, איך מכריז הווייז? הגעת ליעד. לא מתנצלים על היהדות שלנו.
“לימוד היהדות וההצטיינות בה חשוב בעיניי יותר מלימודי המתמטיקה והמדעים”, הכריז שר החינוך, וזכה כמובן לכותרת ראשית בעיתון ‘הארץ’.
בזמן האחרון קשה להבחין אם מדובר בפרודיה או בעיתון האמיתי. הם שוברים את השיאים של עצמם פעם אחר פעם.
נדגיש: מדובר בשר חינוך שעד עתה “התאבד” על חמש יחידות במתמטיקה, על מצוינות במדעים ועל לימודי אנגלית. זה לא משנה. האמירה הכל כך פשוטה הזאת הפכה ל”סערה”.
אבל בניגוד ל”סערות” קודמות, הפעם פשוט נהניתי מכל רגע. איזה כיף לשמוע את שר החינוך שלך אומר את המשפטים הבאים: “גם כמעצמת הייטק – ולי זה קשה לומר – גם כיצואני ידע וחידושים לכל העולם, עלינו להיות גם מעצמה רוחנית ולייצא רעיונות רוחניים לכל העולם, כפי שעשינו בעבר כשישבנו פה על האדמה שלנו. זה הפרק הבא של החזון הציוני שלנו. ככה נשוב להיות אור לגויים.
“כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. אנחנו מבקשים לבנות, ליצור, לחדש ולצמוח דווקא מתוך הארץ העתיקה הזאת ובשפה העתיקה שלנו, במין מהלך רטרו קוסמי. אם על בניין האו”ם כתוב הפסוק המכונן מישעיהו, המבטיח שבקץ הימים לא נלמד עוד מלחמה, ואם התרבויות הגדולות בעולם למדו מאיתנו להאמין בא‑ל אחד, לדאוג ליתום, לגר ולאלמנה, ואימצו את השבת כרעיון מכונן חוצה מגזרים ודתות – אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לדעת פחות. כי זה שלנו, של כולנו”. לייק.
2.
למחרת בבוקר, בריאיון בגלי צה”ל שבו התבקש בנט להסביר ולהבהיר, הוא התעקש לחזור על הדברים: “מדהים אותי שיש איזושהי פוביה, איזה פחד לדעת מה זה שלום עליכם, מה זה קידוש או לדעת מה זה הדלקת נרות. זה שלנו, אין לנו כמדינה יהודית קיום כיום מבלי לדעת תנ”ך. זה ממש ביסודנו וחלילה שיקום דור שלא ידע את הדברים”.
חשבתי לכבות מהר את הרדיו, כדי לא לשמוע את הפרשנים. כי הם התחילו להסביר לי שזה לא באמת. שהכול זה ניסיון לקחת מנדטים מנתניהו (אחרי סרטון “הטיהור האתני” שלו) או ניסיון לקחת מנדטים מלפיד (שקשה לתפוס אותו בימים אלה כידוע בלי כיפה, טלית או חלה מופרשת).
כלומר, אם שני אלה חותכים כל כך לכיוון הימני, המסורתי, הדתי, הלאומי, הציוני, השורשי – אז בנט, שחותר תמיד להביא קהלים חילוניים למפלגה שלו, חייב קודם כול להזכיר לבסיס המצביעים שלו שגם הוא שחקן במגרש היהודי.
אבל רק חשבתי לכבות את הרדיו, לא באמת כיביתי, ולכן שמעתי את כל זה, וגם את כל מבקריו של בנט שכתבו שהוא רוצה להחזיר אותנו לימי הביניים ושזו תפיסה חשוכה והנה יוצא המרצע מן השק.
נו ברור, הרי מה החזיק את עם ישראל במשך יותר משלושת אלפים שנה, אם לא הפרק על טריגונומטריה בספרים של בני גורן לחמש יחידות מתמטיקה?
3.
ואז הגיע אסף אמדורסקי. כאן, בין קוראי ‘בשבע’, אני יכול להודות: אין לי באמת מושג מי הוא. הוא שם כזה של יוצר רוק ופופ תל אביבי, מהסוג שאני יודע שקיים. אני גם יודע שהוא בנו של הזמר בני אמדורסקי ז”ל, שנחשב לאחד הבולטים במוזיקה הישראלית של הדור הקודם (“סימן שאתה צעיר”, “תלבשי לבן” ו”אני גיטרה”).
אז למה התעניינתי בו השבוע? כי הכותרת – כן, שוב ב’הארץ’ – בישרה כך: “אסף אמדורסקי חוזר בתשובה כדי לקדם את אלבומו החדש”.
טוב, מכיוון שאין סעיף כזה בהלכות תשובה של הרמב”ם, הסתקרנתי.
בביקורת הטלוויזיה של העיתון נכתב כך: “מה עושה שחקן מצליח שנדרש לריאיון יחסי ציבור לטובת סדרה חדשה שבה הוא מככב, אבל רואיין כבר עשרות רבות של פעמים בעבר? אם היה לו מזל, הוא הספיק להתגרש מאז הריאיון האחרון ויש לו תובנות מעמיקות על זוגיות לחלוק עם קוראי סוף השבוע. הוא גם תמיד יכול לנסות לחזור בתשובה או לפחות לרמוז על חזרה בתשובה”.
הבנתם? כל חזרה בתשובה היא מהלך מחושב וציני לקידום אלבום. לא יכול להיות שמישהו באמת עובר כאן תהליך פנימי עמוק. עלינו לא יעבדו. באלבום הבא הוא בטח יהפוך לבפטיסט.
וכך נמשכת הביקורת, לא נגענו: “מצוקת יחסי ציבור הביאה ככל הנראה את אסף אמדורסקי, מוסיקאי ותיק ומה שמכונה ‘אושיה תל אביבית’, לרמוז על זחילה איטית לעבר הדת, כדי למלא בתוכן כתבת טלוויזיה לרגל יציאת אלבום חדש. בדרך, לא אכפת לו לטנף על החילונים, כלומר על עצמו, כי הבל הבלים וכו’.
“מסתבר שהוא כבר כמה שנים לא עובד בשבת, לא אוכל מוצרים מן החי (במילים אחרות: לא אוכל טרפות) וחושב ש’כמה שיותר מצוות שתקיים תהיה בן אדם יותר טוב’. האסוציאציה המיידית היא הפושעים החילונים שלא בוחלים בשום אמצעי ובשום מטרה, וכאשר הם עומדים למשפט מתייצבים לפתע עם כיפה גדולה לראשם… למה לא לפזול אל עוד כמה מנדטים שסימנו אותו עד היום כמוסיקאי סמולני הולל וניהיליסט, ויכולים כעת לחבק אותו אל חיקם? ולמה לא לשגר עוד כמה מאזינים פוטנציאליים לחפש בשיריו רמזים לציציות שיבצבצו לו מתחת לבגדים ולחפש עוד סיפור דרמטי על החילוני הגמור שהבין על איזה צד מרוחה המרגרינה?”.
וואו. מעניין איך היו מפרשים לפי הגישה הזאת את ספר תהילים של דוד המלך ואת מזמורי התשובה שבו.
מהלך יחצ”ני שנועד להכניס את הספר לרשימת רבי המכר לנצח? זיוף של תחושות חרטה רק כדי למשוך קוראים?
הדבר הכי מנחם בטקסט העצוב הזה הוא שורת הסיום: “עתידות: בעוד כמה שנים, לא יהיו עוד ויכוחים על מרכולים בשבת, על עבודות רכבת בשבת או על קולנוע בשבת. למה? כי פשוט לא יהיה לזה ביקוש”. סוף ציטוט. אמן.
4.
אחרי כזו ביקורת קטלנית (למניינם), הייתי חייב לחפש את הכתבה המדוברת, לראות במו עיניי מה הוא אמר. הופתעתי לראות אותו בלי כיפה בכלל, אחרי שב’הארץ’ הפכו אותו, בבוז, לרב הראשי לישראל, פחות או יותר.
הוא ישב מול המראיין וסיפר על העבודה שלו (תקליטן מועדונים), על האלבום החדש (לא, לא פיוטים מבית סבא, אלא אלבום פופ) וכן, גם על אלוקים. המשפט המרשיע שצוטט ב’הארץ’ אכן נאמר: “אני מאמין בפירוש שכמה שיותר מצוות שתקיים, תהיה בן אדם יותר טוב”.
תקראו שוב את המשפט הזה, תחשבו כמה הוא בסיסי וכמעט מובן מאליו בתפיסת עולמכם, ותבינו את גודל הפער ואת עומק התהום שיש כאן.
בראיונות שהעניק לרגל השקת האלבום החדש היו עוד כמה אמירות מקסימות על ההתחברות שלו ליהדות: “אני מאמין שמדובר בהליך שכל אחד עושה בזמן שלו, מטעמים אינטלקטואליים או מטעמים רוחניים או מטעמים פרקטיים, שהדרך מובילה אותך לשם, או הגיל או האבהות וההורות, או קרובים אליך. יש היחשפות מאוד גדולה למקורות אינטלקטואליים או רוחניים, לגדול וללמוד ולהעשיר את עולמנו, ואני לא מתבייש להפשיל שרוולים, לפתוח ספר ולראות מה כתוב שם כי אני לא יודע.
“אני בא מבית שהוא מאוד מאוד אנטי, ואני לא מקבל עליי את מה שאמר הדור שלפניי. היה נורא חשוב להורים שלי למגר את כל עניין היהדות, כי זה היה כמעט נגד הציונות. בנושא הזה אני קצת מטיל ספק ואומר: מה שהיה נכון להורים שלנו, אולי לא נכון לנו. כדאי קודם כול לדעת מה כתוב שם ולא לחיות בתוך בורות”.
בשלב הזה של הריאיון אמדורסקי רמז שהוא מעדיף לעבור לנושא אחר, כי לא את הכול צריך לומר: “אני לא רוצה להישמע כמו אדם שנורא לא רוצה להיחשף, אבל יש מקומות שאני מאמין שכמו במערכת יחסים, יש בהם איזשהו מעטה חשאיות שתורם לדבר הזה להיות קסום. גם בעניין הזה, אם אני לומד תורה או לא לומד תורה, זה חשבון שאני עושה עם עצמי ואני לא רץ לשתף אותו עם עיתונאי העולם. אני באמת חושב שזה קצת מוציא מהקסם ומהיופי של הדבר”.
הכתב שמולו רק מנסה, בהיסוס, להבין את התופעה. “מה משך אותך?”, הוא שואל, ואמדורסקי עונה בפשטות: “אני פשוט מתבייש להגיד שאני לא מכיר את התורה ואני רוצה להכיר יותר. זה חשוב לי גם כיוצר וככותב וכאדם שמתעסק בעברית. לא להכיר את המקורות זה פשוט להיות מנותק מכל קונטקסט”.
5.
כמה פשוט. כמה אמיתי. ללמוד תורה כדי לא להיות מנותק מכל קונטקסט. לשמור מצוות כדי להיות אדם טוב יותר. אלול תשע”ו, והדבר הכי נכון וטרנדי במדינה היהודית, גם בפוליטיקה וגם בתרבות, הוא לשוב אל המקורות שלנו. משהו ישן ממשיך.
לתגובות: [email protected]