מדוע אין כאן צל צלו של הערמה בהתנהגות

אם אתם לא בחורי ישיבות, לא תלמידים באחת ממוסדות החינוך החרדיים, לא אברכי כולל, לא משכימי חצות או נץ החמה, ולא מתפללים כל בוקר תפילת שחרית במניין אשכנזי, סביר להניח שמבחינתכם אנחנו ממש עמוק באמצע ספטמבר.

ציינתם מן הסתם 15 שנים לנפילת מגדלי התאומים, והתקנתם עצמכם היטב לתשלומי כרטיסי האשראי והמשכנתאות של אמצע החודש.

אזרחים טובים.

אבל אם אתם כן משתייכים לאחת מן הקטגוריות לעיל, אין כל ספק שאתם ממש, אבל ממש, באמצע האלול. אם להיות מדויקים יותר – כבר חצי אלול מאחוריכם.

תקיעת השופר לאחר תפילת השחרית, אמירת סליחות ברוב עם, שיעורי מוסר ועבודה עצמית, כל אלו ועוד מעמידים אתכם במקום של כבוד כיהודים עוד לפני היותכם ישראלים.

עבודת הימים האלו, נתפסת באור שונה בפלגי העדות והמגזרים. אך המכנה המשותף לכולם נמצא כמובן במהות הימים. ימי חודש הרחמים והסליחות נתפסים כתקופה שונה ורוחנית יותר, כתקופה של חשבון נפש והתקרבות גדולה יותר לבורא העולם. ואם כעת אתם לא כאלה, די בכך שאתם רוצים להרגיש אווירה ‘אלולית’ מה היא, ודי בכך שאתם יודעים על מה מדובר.

שגרת החיים בגיל המבוגר, מכהה לעיתים את הרגש הצעיר של האלול הישיבתי, לצערם של כולנו.

 •

ההסתכלות על הימים האלו, נתפסת לעיתים כמוטעית.

לא פעם נדרשים בעלי דרגה לחפש תשובה לאותם השואלים במה שונה אלול משאר חודשי השנה. טענתם העיקרית מוצדקת – הלא להיות יהודי אנו מחויבים גם בכ”ז אדר א’, לא רק בימי חודש אלול. מדוע אם כן אין כאן צל צלו של הערמה או שינוי מדרך האמת, בהתנהגות הצדקנית בימים אלו.

התשובה הרגילה והפשוטה היא “באשר הוא שם”. כלומר, כן. אולי במשך השנה ובמהלך כל הימים אנחנו לא בשיא תפארתנו והדרתנו, אבל כדאי ומומלץ מאד שלפחות בימי הדין, ידונו אותנו כמצבינו כעת – בדרגה הרוחנית הגבוהה.

אלא שהאדמו”ר מגור בעל השפת אמת נתן תשובה חזקה יותר לשאלה הרת הגורל. לא בדיבור, במעשה.

היה זה כאשר אל מעונו נכנס חסידו לשעבר, איש עסקים שסר מן הדרך. היה ברור לו לתלמיד, כי אל הרבי אין נכנסים אלא בקוד הלבוש המקובל, ולכך התקין את עצמו כיאה וכראוי להיכנס אל הקודש פנימה בכל בגדי השרד החסידיים, רק כשהיה מחופש כיאות, העז לגשת לחדרו של האדמו”ר.

כשהביט בו הרבי הבין וידע היטב מי עומד לפניו, אלא שלמרבה השמחה קיבלו בחום ובלבביות כאילו הגיע ממש עכשיו מבית המדרש.

התלמיד, עז הנפש, הוא שהעיר על כך לרבי, וקיבל את המעולה שבתשובות. “אתה סבור”, השיב לו הרבי, “כי כעת אתה מחופש לחסיד ואינך כזה באמת. ואילו אני סבור”, הוסיף הרבי, “כי במשך השנה אתה מחופש לפורק עול, ועכשיו אתה במתכונתך האמיתית”.

כלומר, לדידו של הרבי, אין כאן הערמה או התרחקות מדרך האמת. הלא עצם הרצון והכמיהה להתקרב בימים האלו ולשנות מדרכינו הרעה, היא היא המעידה על המתחולל בתוככי נפשנו פנימה, והיא החושפת את הנשמה היהודית האמיתית, המכוסה בהמון שכבות של תחפושת במשך ימי השנה.

ימי האלול, המוגדרים בעולם הישיבות כדאצ’ה של הנשמה, נועדו לרגעים האלו בדיוק. להסיר את בגדינו הצואים משאר ימות השנה, ולגלות את הניצוץ היהודי האמיתי, הבלתי מתפשר על קלה כבחמורה, והמתנזר מהבלי העולם ותענוגותיו.

•

התקווה היא כמובן להישאר לנצח נטולי תחפושת, וטהורים באמת. אולם דבר לא ישנה את המציאות הנוכחית גם אם בעוד חודשים ספורים נשוב לסורינו, חלילה וחס.

תארו לעצמכם את טבת ושבט, מבלי האלול שמחכה לנו בסוף הדרך.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]