איך קרה שהישיבות של הגראי”ל שטיינמן הוצנעו בפרויקט של ‘יתד’

1.

קול דממה דקה קיבל את קוראי עיתונות סוף השבוע שאולי ציפו למחאה על חילולי השבת שהתבצעו בשבת האחרונה – ואשר היו צפויים וידועים כבר מאמצע השבוע.

“מחאה חריפה בעקבות הודעת שר העבודה כי יאפשר עבודות מסוימות ברכבת בשבת”, הייתה הכותרת בעמוד 3 ביתד נאמן, אחרי הפנייה לעמוד זה במקום בולט בעמוד השער.

כך יצא העיתון ידי חובת מחאה, כמו גם יו”ר ‘דגל התורה’ ח”כ משה גפני, שצוטט באמרו: “זהו דבר חמור מאוד” ו”אנו מוחים בכל תוקף על כל חילול שבת שמתקיים”.

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול: שום מילה על איום בפרישה, אף מילה על פרשת דומה לפרשת המשחן, שעלולה לחזור על עצמה ולהוביל לפרישת המפלגות החרדיות מממשלתו הרביעית של בנימין נתניהו.

אם בשבוע שקדם נופף שר הבריאות יעקב ליצמן בחרב הפרישה, תוך שהוא מצליח לעצור את כל העבודות בשבת ולגרור גל עצום של הסתה אנטי-חרדית על ‘כפייה’, הרי שדומה שהמפלגות החרדיות הפיקו לקחים במהלך השבוע האחרון והפנימו שמדינת ישראל אינה מדינה חרדית, גם לא מדינת הלכה, וכל עוד בג”צ שולט בה, הם לא יצליחו להביא לשינוי באשר לצביונה של המדינה ולשמירת השבת.

עצוב, אבל זה מה יש.

2.

‘יום ליום’, בטאונה הבלתי רשמי של תנועת ש”ס, היה נחרץ אפילו פחות.

“השבת של כולנו”, הייתה הכותרת המפויסת, ומתחתיה כותרת המשנה: “יו”ר תנועת ש”ס קיים בימים האחרונים שיחות ממושכות עם ראש הממשלה להביא לסיום משבר עבודת הרכבת בשבת ולמנוע את המשך ההסתה החריפה נגד השבת והיהדות החרדית”.

אין צורך לומר את הידוע: השיחות לא נשאו פרי, שבת חוללה השבוע, כל שהצליחו החרדים להשיג הוא את הפסקת (כמעט) ההסתה, תוך ויתור על הקפאת העבודות בשבת המלכה.

“זהו מאבק ערכי על מהות השבת וצביונה היהודי של מדינת ישראל”, כך ‘יום ליום’, המוסיף כי דרעי “שב והודיע כי מי שיתווה את דרך המאבק אלו אך ורק גדולי ישראל שליט”א”.

ויש גם הסבר מפורט: “לצערי אנחנו בעקבתא דמשיחא וטרם הגענו למצב אידיאלי שכל עם ישראל מבין מה זו מהות השבת, ואני אומר זאת בכאב רב ועצום”.

ואני רק שאלה:

איפה היו ש”ס ודגל התורה שבוע קודם לכן, כשליצמן הניח אקדח על שולחנו של ראש הממשלה? מדוע לא הזדרזו להבהיר שלא יצטרפו לאיום לפרוש מהקואליציה?

אילו עשו כך, יכולנו למנוע גל הסתה וגם עלייה דרסטית של ‘יש עתיד’ בסקרים.

3.

דווקא משום שהחרדים בחרו לשתוק (כמעט, אם לא מחשיבים מאמר מחאה ‘פרווה’ ביתד של יום שישי, כמו גם ביתד של יום ראשון), התפלאתי לקרוא את דבריו של ח”כ אורי מקלב, כפי שצוטטו במדורו הפוליטי של אריה זיסמן ב’יתד’.

“ח”כ הרב אורי מקלב אינו נרתע מלשים דברים על השולחן. בישיבות פנימיות של הסיעות החרדיות יש ש’מאשימים ‘ אותו כי הוא מותח את החבל יותר מדי ומקצין את נושא המאבק למען השבת, דבר שגורם לכולם ליישר את הקו עמו ולהתבטא כמוהו.

“בשיחה שקיימנו עמו שלשום בלילה מציין הרב מקלב כי הנציגים החרדים אינם עובדים ואינם מתאימים את עצמם לפי תוצאות סקר כזה או אחר. ‘אומרים לנו, אל תמחו נגד חילול שבת ,ולא נגד הרפורמים, כי אז לפיד יעלה בסקרים. זה כמובן אינו שיקול… ברור שיש לפעול בטקטיקה נכונה כדי לא לשחק לידי לפיד ודומיו. אולם מכאן ועד להימנע כליל מפעילות, רק בגל לתוצאות סקר כזה או אחר, המרחק רב”.

אם אכן כך, יסביר לי כבוד ח”כ אורי מקלב, למה הייתה המחאה כה רפה בשבוע האחרון?

אגב, מקלב היה הראשון שזיהה את משבר השבת.

“הרב מקלב מזכיר כי לפני חודשיים נשא דברים במליאה בעניין חילול שבת בכביש 23 בצפון. ‘אמרתי שהממשלה הזו לא תיפול על שום דבר. לא על חוק ההשעיה, שהיה אז על הפרק ולא על שום דבר אחר, רק על חילול שבת. בלי לשמור שבת, אין לממשלה זכות קיום”.

אז זהו, ח”כ מקלב, כאן המקום ליידע את כבודו כי בשבת האחרונה בוצעו במדינת ישראל כמה וכמה חילולי שבת, כאלו שאינם פיקוח נפש, והממשלה “הזו” עדיין חיה, קיימת ובועטת.

מתברר, שלעיתים “יש להימנע כליל מפעילות”, אם לא נחשיב את קולות המחאה הרפים ב’יתד’, שאינם מרעידים את אמות הסיפים של לשכת ראש הממשלה. הכול, בהוראת גדולי ישראל שליט”א כמובן.

4.

קוראי המדור הזה כבר עמדו, מן הסתם, על חיבתי לכתבות שטח מושקעות.

לכן צדה את עיני השבוע כתבה מעניינת ביום ליום, מאת א’ מלכא, שבמבט ראשון עשתה רושם של כתבת שטח. תחת הכותרת ‘מחלוצים לפולשים’ מתאר הכתב איך הפך כפר ליפתא, במקור כפר ערבי ציורי, ליישוב שתושביו מוגדרים כפולשים.

שטח גדול מהכתבה תופסות שאלות ותשובות, לא תיאור של סיור בשטח. המעניין הוא כי כבר לפני כחודשיים סיקר שבועון משפחה את הפרשה, בהרחבה רבה. אלא שבניגוד ל’יום ליום’, טרח אהרן גרנות לרדת אל השטח, להצטלם באחד הבתים ולהגיש תמונת צבע מרתקת.

תחת הכותרת ‘נטושים בצד הדרך’ תיאר גרנות את גורלו האומלל של הכפר, הממוקם מתחת לכביש מספר 1, צמוד לכביש בגין-צפון, ממש בשער ירושלים. במקום “מתקיימים להם כבר עשרות שנים חיים יהודיים שקטים וציוריים כמעט מבלי שאיש ישים לב”, אבל 67 שנים אחרי, עיריית ירושלים “החליטה להגדיר את.. התושבים כ’פולשים’ ולשגר להם צווי פינוי”.

שבילים צרים, סדוקים ושבורים, “אף אחד לא משקיע במקום-המגורים שממילא עוד מעט כבר לא יהיה על המפה…’פעם היה כאן ירוק'”.

כשאביו של יוני, אחד מהמרואיינים שבביתו ביקר גרנות, עלה “מכורדיסטאן, הוא התיישב באדמה הזאת בלי חשמל ומים – רחוק ומנותק מכל מקום. יוני עצמו כבר נולד כאן”. “בועז סנדו עלה מכורדיסטאן לפני שנים רבות. בועז הוא אחד הישישים שהיו עדים למאמצי המדינה ליישב אותו ואת שכניו בליפתא. כשהוא מדבר על גזירת הגירוש – עיניו הזקנות של בועז רושפות זעם”.

גרנות מתאר “ביקור מטריד” בכפר, ש”בתיו העלובים מספרים את הטרגדיה של עולי תימן וכורדיסטאן. התושבים, אגב, הבטיחו לו, לא נזוז מכאן”.

‘יום ליום’ מיחזר את אותו יהודי, יוני יוחנן, כשהוא מקיים איתו שו”ת טלפוני. בפעם הבאה, יום ליום, מוצע לכם לעקוב אחר הכתבות במשפחה.

שם גם ירדו אל השטח וגם הקדימו אתכם ב…חודשיים.

5.

פרויקט מעניין ומרתק של יתד נאמן הציג תמונות מכמה וכמה ישיבות בולטות בעולם התורה הליטאי. בתמונות נצפים בחורים יושבים ולומדים. בהחלט קידוש השם.

משהו בכל זאת הפתיע אותי בסדר הדברים. הנה כמה שאלות:

א. מהי הסיבה שישיבות חברון, מיר-ברכפלד ופוניביז’ נבחרו לעטר את כפולת העמודים הפותחת והבולטת של הפרויקט, תוך שהן זוכות לשטח גדול יותר יחסית לאחרות?

ב. מהי הסיבה שישיבות הדגל עמן אמור ‘יתד’ להיות מזוהה, ואשר ראש הישיבה מרן הגראי”ל  שטיינמן הוא ראש הישיבה הרשמי בהן – ארחות תורה ותורה בתפארתה, הוצנעו בכפולת העמודים האחרונה, תוך שהן זוכות לשטח ‘פיצפון’ יחסית?

ג. איפה שאר הישיבות?

ד. באשר לקטע הגזעני – רק שתי ישיבות מייצגות את כותל המזרח (מאור התורה ואור לציון).

פניתי לגורם בעיתון והצגתי את השאלות. הוא הסביר איך זה עבד מאחורי הקלעים.

“ראשית, כשנכנסנו לפרויקט הזה לא חלמנו כמה עבודה כרוכה בו. לא פשוט לשלוח צלמים לכל-כך הרבה נקודות על המפה, יש ישיבות שבהן נתקלנו בקושי לתאם את הגעת הצלם בזמן שיהיה מתאים, אבל משהתחלנו לא רצינו לסגת. את מלאכת הרכבת התמונות על העמודים עצמם עשו הגרפיקאיות, ממש בלי כוונה תחילה.

“כעת, כשאת מעירה את תשומת ליבנו, יתכן באמת שיכולנו לשבץ אחרת, אולי לפי סדר א’ ב’, אולי לפי מספר בחורים (נראה שישיבת חברון היא הגדולה מכולן, ולכן אך טבעי שזכתה למקום המכובד ביותר, אבל לא ברור שבמיר-ברכפלד יש מספר גבוה יותר של בחורים מזה של ארחות התורה וכו’)”.

“הפרויקט לא תם, בשבוע הבא יזכו קוראי העיתון לעוד עמודים”, הוא חושף, ומוסיף: “בהחלט מרגש לראות, שחור (צבעוני – ש.ר.) על גבי עיתון הצצה לעולם הישיבות שלנו. ברוך ה’, זה הופך את השיח על נושרים ושאר מיני בעיות לשולי, הנה הנה כותל המזרח שלנו”.

שאפו ל’יתד’.

6.

כבר קראתי הרבה דברי ביקורת על שר התחבורה ישראל כ”ץ, אבל דומה שהחריף שבהם היה אברהם דוב גרינבוים בטורו בבקהילה.

“האם נעשה על גבם של החרדים סיבוב כמו שניסה יאיר לפיד לטעון, או שאולי נעשה על גבו של נתניהו סיבוב כפי שהנציגים החרדים ניסו לטעון?….כץ חילל את השבת ביודעין. לא חכמה לבוא לאחר מעשה ולהפיל את התיק עם הדינמיט לראש הממשלה שיפתח אותו. החכמה היא לא להדליק אש מההתחלה. ואת החכמה הזו כנראה אין לכץ.

“הוא קרוץ מחומר אחר. אם יש בליכוד עירוב של שני מינים, הבית”רים והצ’חצ’חים, הוא בהחלט שייך למין השני. הוא גם יכול להיות ראש ממשלה מצוין. בעיר החלומות”.

אופס. ועל זה היה אומר מנחם בגין המנוח, ביתריסט אמיתי: “צ’חצ’חים?”

7.

מעניין היה לקרוא בסיום של שבוע ההסתה נגד הציבור החרדי, טור שכולו שיחה עם יאיר לפיד. לא ממש ראיון, אבל שיחה של שמעון ברייטקופף, עם יו”ר יש עתיד. “במבט לאחור קשה לכותב השורות להיזכר אם מדובר בחכמה או בנבואה, אבל חלק ניכר משעות הערב של יום שני עשה החתום מטה בשיחת טלפון עם יאיר לפיד”.

מה שעניין אותי בכל הניתוח (המרתק, צריך להודות) הייתה הכותרת: “בגדי המלך החדשים”.

האם בחר בה העורך כדי לציין את השינוי שחל בלפיד? את הפיכתו מזולל חרדים לתיאבון, לאוהב בלב ובנפש?

ושמא, כמו בסיפור ההוא על בגדי המלך החדשים, הייתה המטרה להציג את המלך שאינו לבוש כלל ועיקר? –  –  –

8.

לא תמיד מצליח בקהילה להביס את המתחרה הגדול משפחה, אבל כשהוא עושה זאת –  זה קורה בגדול.

השבוע גיחכתי למראה כתבת מגזין, כתבת השער של השבוע, שכותרתה “סודות מחתרת התורה”.

בתמונה: ד”ר מיכאל פקטורוביץ, “רופא הילדים האגדי של מודיעין עילית”.

בכתבה עצמה סיפורים על תקופת היותו חלק מקבוצת המרי היהודית ברוסיה, לצד הוראות של האדמו”ר אליו הוא משתייך.

יש ‘רק’ בעיה קטנה בכתבה הזו.

כתבה דומה לה להפליא פורסמה לפני כמעט עשר שנים (!) במגזין “קולות” (כך נקרא המגזין באותם ימים) של בקהילה. אני עצמי, אגב, כתבתי אז את הכתבה (תחת שם העט שרה גל), לכן זיכרוני כה חד לגביה. אזכור לכתבה הופיע בשער המגזין, שעסק בנושא התשובה:

“המסלול שעשה נכדו של הסבא הבולשביק עד חסידות נדבורנה בני ברק – סיפור חייו של ד”ר מיכאל פקטרוביץ’ רופא מומחה ברפואת ילדים ממודיעין עילית, שהפנה עורף לחינוך הקומוניסטי של ימי נעוריו ושב אל היהדות.

“זו השליחות שלך לכאוב את הכאב של השני ולהשתדל להיות יהודי ובן אדם, אמר הרבי, וד”ר מיכאל מקיים” – הייתה כותרת המשנה שהעניק אז עורך המגזין (דאז) יצחק הורויץ.

הנה המשנה שהעניק לאותה כתבה עורך ‘משפחה’: “הוא נראה כמו אברך ליטאי מבוגר, בעל פנים אציליות. אלפי ילדים ומבוגרים מכירים אותו כרופא שמטפל בתושבי מודיעין עילית, אבל הוא בכלל חסיד נדבורנא מושבע שמסלול חייו הדרמטי הביא אותו למקום הכי לא צפוי בעולם”.

אבל איפה ההפתעה שהצליחה להפיל אותי מכסאי?

שימו לב: “ראיון ראשון”. כך בדיוק מבשרת הכותרת.

אז אתם שם, במשפחה, רגע לפני שאתם מריצים את חננאל שפירא לכתבה בחדרו של מישהו, חטטו בגיליונות הישנים של בקהילה ותיוושעו…

ורגע לפני שאתם מכתירים ראיון במלים הגרנדיוזיות “ראיון ראשון”, תרגיעו. חטטו מעט בהיסטוריה, שכן לא תמיד אתם אלו שהמציאו את הגלגל.