בסגנון יהודי • הטור של ידידיה מאיר

  באייר תשל”ז, מאי 1977, הפתיע מנחם בגין ונבחר לראשות ממשלת ישראל. ביום שבו הגיע ללשכתו לראשונה הוא יצא ממכונית השרד ואז ראה את העיתונאים שמחכים בחוץ. הוא ניגש אליהם בחיוך ושאל: “אתם רוצים לשאול משהו, לדעת משהו?”. אחר מהם, יעקב אחימאיר, שאל כך: “אדוני ראש הממשלה, האם תוכל לומר לנו בשעה זו, באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה?”. בגין לא חשב הרבה ואמר: “בסגנון יהודי”, ואז נכנס למשרד ראש הממשלה.

שתי המילים האלה, “בסגנון יהודי”, מהדהדות גם 37 שנים אחרי. כמה חסרים פה אנשים שזו התשובה הספונטנית שלהם, ושהיא מגיעה ישר מהלב, לא כי יועץ התקשורת אמר להם שכך צריך לומר.

ביום שלישי הקרוב יש למדינת ישראל הזדמנות לבחור נשיא בסגנון יהודי. זה עלול לא לקרות, בגלל סימפטום בעייתי במגזר הדתי והחרדי: חוסר היכולת להתפשר על פחות ממושלם. אם הוא לא לגמרי משלנו – אז הוא בכלל לא משלנו.

רובי ריבלין אינו מושלם, אבל נראה שיש ח”כים שבשבילם אף מועמד לא יהיה מספיק מושלם. נכון, הוא לא דתי. נכון, הוא לא הצטרף למורדים בהתנתקות (אם כי תקף אותה בכל הזדמנות ואף הצביע נגדה). נכון, הוא הצביע יחד עם הקואליציה בעד חוק הגיוס, הקיצוץ בקצבאות הילדים ועוד. וכן, הוא ממלכתי מאוד ודמוקרט וליברל אמיתי וגם חלק מהח”כים מהמפלגות הערביות ומהשמאל תומכים בו.

רגע, מישהו התבלבל וחושב שאנחנו בוחרים את מלך המשיח?

  לפני כשמונה שנים, הרבה לפני הבחירות לנשיאות, הכרתי לראשונה באיזה אולפן טלוויזיה את ענת ריבלין, הבת של רובי, שערכה את התוכנית ‘ארץ נהדרת’. השבוע ביקשתי ממנה רשות לספר על המפגש ההוא, והיא הסכימה. אז ככה: היא ראתה דוס-מחמד ומיד שחה באוזניי בתסכול אישי: “מה עושים עם אבא שלי? הוא הורס סדרתי של מסיבות יום ההולדת של הנכדים שלו. אנחנו גרים בתל אביב והוא פשוט לא מוכן להיכנס לרכב ולנסוע אלינו בשבת בבוקר. זה התחיל כשהוא היה יו”ר הכנסת, כשחשב שאדם בתפקיד כזה ממלכתי צריך לשמור שבת, אבל כבר עברו כמה שנים והוא ממשיך עם זה, גם לא בתפקיד”. אמרתי שאני ממש לא יכול לעזור לה בעניין הזה, למעט להמליץ גם להם לנהוג כמוהו, ואז פשוט לעשות את השבת כולם יחד, אצלם או אצלו.

בעצם, אתם יודעים מה? בואו לא נדבר על רובי. בואו נלך על דרך השלילה, ונדבר תחילה על מתחריו ואחר כך על מתנגדיו. ביחס למתחרים, אני לא רוצה להיות קיצוני ומתלהם. בואו נאמר זאת באופן מעודן: אם דליה איציק תיבחר להיות נשיאת המדינה, ותהפוך לפרצופה הממלכתי של ישראל, אשקול לרדת מהארץ. נזכרתי בימים האחרונים בתחושות של חלקים רחבים בשמאל הישראלי כשביבי ניצח את פרס, לאחר רצח רבין. שמענו כאן בלי הרף התבטאויות בנוסח “הלכה לי המדינה”, “צריך להחליף את העם”, “שהאחרון יכבה את האור”. ופתאום אני חושב שאולי לא הייתי אז מספיק רגיש לתחושות האלה. למה לזלזל?

אולי מבחינתם זה כמו שבשבילי דליה איציק תהיה נשיאת המדינה?

אני לא חושב שצריך לעבור כאן ולנתח מועמד אחרי מועמד, ממאיר שטרית (האיש שאני אף פעם לא זוכר באיזו מפלגה הוא) ועד פרופסור שכטמן (המועמד שהוא מספיק גאון כדי לקבל פרס נובל אבל לא מספיק נבון כדי להבין שלא מכריזים רשמית על מועמדות לנשיאות בעיצומה של שבת קודש). אני גם לא רוצה להידרש לנימוקים מעליבים כמו “היא אישה” (אז מה? זה מספיק כדי להיות נשיאה? כחמישים אחוזים מאוכלוסיית העולם הן נשים, לא?) או “הוא מזרחי” (איזה טיעון גזעני, למען השם).

ועכשיו נעבור ממתחריו של ריבלין – למתנגדיו. אמור לי מי מתנגדיך ואומר לך אם אני איתך. שימו לב לשני מאמרי דעות ב’הארץ’ שקראו בימים האחרונים לא לתמוך בריבלין. בראשון כתב ספי רכלבסקי כי לא ייתכן להצביע בעד מועמד לנשיאות שהגיע לטקס חנוכת ‘בית מנחם’ ביישוב היהודי בחברון בשנת תשס”ה. בדקתי בגוגל. ריבלין אכן ישב שם, בתמונות מרשיעות מאוד, לצד הרב מרדכי אליהו זצ”ל, לצד נתן שרנסקי שליט”א ולצד מתיישבי חברון ובכירי הרבנים של חסידות חב”ד. איום ונורא. אבל חכו, זה לא העוון היחיד שלו. אריק יופה, ממנהיגי התנועה הרפורמית בארצות הברית, תקף אותו על כך שהוא מסרב לקרוא לו “רב”. “ריבלין לא מכיר ברבנים הרפורמיים כרבנים אמיתיים”, מאבחן יופה, ומוסיף ומספר איך בשנות השמונים לקח את רובי לתפילה רפורמית בארצות הברית והתאכזב לגלות כמה האורח לא אהב את מה שראה שם ואף אמר זאת אחר כך בריאיון.

 אבל מה הם כל הדיבורים הרציונליים האלה מול הקונספירציה. כמה כיף להיות מיעוט נרדף והזוי ובעיקר קונספירטיבי. להאמין בתיאוריות סתרים שמוכיחות כמה מועמד אחר יהיה טוב יותר, למרות שזה לא נראה כך. לדעתי עד לבחירות נגיע גם לקונספירציות שריבלין ממומן על ידי הקרן החדשה והקרן לידידות ביחד, והוא בכלל שתול שלהן בתוך הליכוד.

בשיחות שהיו לי לאחרונה עם חברי כנסת בליכוד, בבית היהודי, בש”ס וביהדות התורה שמעתי לופים מחשבתיים שהדהימו אותי בכל פעם מחדש. שימו לב, למשל, לטיעון החרדי הבא: “אבל ביבי תומך בו! ואנחנו לא נתמוך במי שביבי תומך בו אחרי שממשלת הרשע הזו פוגעת בכל מה שקדוש ויקר לנו!”. התשובה ההגיונית היא כמובן: “נכון, אתה צודק, אם ביבי היה מריץ לנשיאות את שרה, יכולת לנקום בו ולא להצביע בעדה. אבל ביבי לא תומך בריבלין. הוא נאלץ לתמוך בו, ורוב הפרשנים מעריכים שבקלפי הוא בכלל יצביע פואד, ממש כמו מה שאתה מתכנן לעשות, אדוני הח”כ. אז האם אתה דופק את ביבי ולכן מצביע למועמד שהוא תומך בו פומבית אבל בעצם לא רוצה אותו ולא בוחר בו, או שבסופו של דבר אתה מצביע יחד עם ביבי למועמד שביבי באמת רוצה שינצח?”. עם כאלה פלפולים, כבר עדיף ללמוד דף גמרא.

ואלה עוד נימוקים אידיאולוגיים. מה נאמר על סתם נקמנות פנים-סיעתית מגעילה? באמת קשה לי לדמיין אנשים כמו לימור לבנת וסילבן שלום עומדים מאחורי הפרגוד – חושבים על בוראם, על הוריהם, על הבוחרים שלהם – ושמים פתק של מועמד אחר. אין דרך אחרת לומר זאת, זו תהיה פשוט בגידה ברבבות ששלחו אותם לכנסת ומצפים מהם לבחור בנשיא שהכי קרוב לאידיאולוגיה שלהם.

  ובעצם, למה נשיא זה תפקיד כזה חשוב בכלל? זה הרי תפקיד כמעט בלי סמכויות ביצועיות. הכול דיבורים. כלומר, ביום שלישי הקרוב לא ייבחר נשיא למדינת ישראל אלא נואם ראשי למדינת ישראל. אז אולי צריך רק להסתכל על הנאומים של המועמדים ולראות איזה שיח הם יביאו. מאחד או מפלג, מכיל או מקטב, משמעותי או סתמי. לכן טוב שהוקם לאחרונה האתר המושקע “רוביקון” שבו מבחר מנאומיו של רובי ריבלין לאורך השנים, מנאומו הראשון בכנסת ב 1988 ועד לימי הזיכרון והעצמאות, דרך הספדים ליצחק רבין ונאומים על המחאה החברתית. מבין ששת הנואמים הראשיים שעומדים בפנינו, אין ספק שזה פס הקול שיעשה הכי טוב למדינה בשבע השנים הקרובות.

הנה פסקה אחת מנאום שלו על יהונתן פולארד: “היום עלינו להכות על חטא. כמו אחי יוסף בשעתם, גם אנחנו צריכים להכות על חטא, חטא מכירת אחינו יהונתן. כמו אחי יוסף, אנו אומרים היום לעצמנו, החברה הישראלית אומרת לעצמה: אבל אשמים אנחנו, על אחינו-בשרנו, יהונתן, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו… שמו של יהונתן עלה לא פעם כקלף מיקוח ששומרת ארצות הברית, לקידום המשא ומתן המדיני בין ישראל והפלשתינים. כך ששחרורו יהיה בבחינת מחווה, בתמורה לוויתור על שטחי מולדת. אנו אמנם מצפים בכל מאודנו לשובו של יהונתן, אולם אל לאיש להשתמש בו כמשקל נגד לארץ ישראל. שחרורו של פולארד הוא נושא נפרד ועצמאי בתוך מערכת יחסינו עם האמריקנים, ועלינו להמשיך ולתבוע את שחרורו ללא הרף”.

ובתקופה פוליטית כה רוויה בהתנשאות יאיר-לפידית ובשנאה יש-עתידית, שימו לב לפסקה הבאה מנאום של רובי על החרדים: “מטרתנו בשום אופן איננה לכווץ את החרדים או את החרדיות. זהו ביטוי איום שמזכיר לנו ימים אפלים ורעיונות אפלים, ואני מגנה אותו מכול וכול. עלינו לזכור שמדינת ישראל הוקמה על ידי ציונים, אך היא איננה מדינת הציונים בלבד, אלא מדינת היהודים כולם וביתם של כל האזרחים הגרים בה”.

את הנאום הזה הוא לא נשא בישיבת מיר אלא בכנס של לשכת עורכי הדין, ודווקא שם ניבא מראש, לפני שנתיים, את כל הכשלים בשיח הנוכחי בניסיון לחוקק מחדש את חוק טל, והוכיח שהוא מבין בנושא יותר מרבים מהפוליטיקאים שעסקו השנה בסוגיה: “הדמוקרטיה אינה יכולה להפעיל אמצעי כפייה כלפי ציבור כל כך גדול מבלי לסכן את המרקם החברתי שלה ואת החוסן שלה. צריך להודות על האמת: חלק מהבעיה של חוק טל נבע מכך שהיו יותר מתגייסים מאלו שהצבא הצליח לשבץ. הצבא לא היה מוכן לקלוט, תקציבית ואירגונית, חרדים רבים שרצו להתגייס. כל הצעת חוק שעניינה גיוס בכפייה, מבלי שנעשה ניסיון כנה להדברות בין הצדדים, יש להתייחס אליה כהצהרת חוק. הצהרה, המכוונת כלפי הפופוליזם הפוליטי ולא כלפי פתרון הבעיה”.

טוב, מפתה לצטט עוד ועוד. ניכרים דברי אמת. אז הנה רק קטע אחד מתוך הספד מרגש על חנן פורת ז”ל: “אילו יכולתי שלא לדבר, הייתי מתעטף בשתיקה. שתיקה על ייסוריו, ועל אמונתו, שתיקה על חיוכו ועל מאור פניו, שתיקה על שירת חייו שנדָמָה, ולא תלווה אותנו כבעבר… לעולם לא נדע אילו ייסורים גברו בתוכו: אם ייסורי הגוף והבשר, או ייסורי הלב והנפש על העם התועה בדרך, על הארץ שנתרחקה מהחזון, על הפירוד והמחלוקת בתוכנו, ועל האמונה שכהתה ושאיננה עוד כפי שבערה”.

ויש גם נאומים שבהם הטקסטים אינם שלו כלל. כזה היה נאום הכניסה שלו לתפקיד יו”ר הכנסת. את הנאום הוא פתח כך, כשהוא נשנק מבכי (כן, אני יודע שתקציב הממחטות של בית הנשיא הולך לגדול בקדנציה הזו): “אוחילה לאל, אחלה פניו, אשאלה ממנו מענה לשון, לאדם מערכי לב ומה’ מענה לשון, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה’ צורי וגואלי”. הוא סיים את אותו נאום במילים הבאות: “אלוקינו ואלוקי אבותינו, היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, השיבם מה שישאלו, ידעם איך יפארו, שלא ייכשלו בלשונם, ולא יינקשו בשינונם, ולא יבושו במשענם, ולא ייכלמו בם שאונם, ואל יאמר פיהם דבר שלא כרצונך. כן יהי רצון”.

 רגע, ככה קונים אותי, בציטוט של כמה תפילות ופסוקים? הרי גם דליה איציק בטח מצטטת פסוקים בימים אלה באוזניו של כל ח”כ דתי מזדמן, וגם עוד תשבץ המון תפילות נאות ופיוטים בנאום ההכתרה שלה לנשיאה. בהחלט ייתכן. רק שבמקרה כזה אני כבר לא אהיה בארץ כדי לעקוב. איאלץ להכריז, כבגין בשעתו: “איני יכול עוד”.