השידור של יהדות מתונה יותר -הבעיה

מסכת שבת: 'ההבנה' שהתחלחלה לליבנו שאולי כדאי קצת להתרכך ואולי כדאי קצת לשדר יהדות מתונה יותר "וחברתית", ובכלל, עצם ההתלבטות בדבר, היא שורש פורה ראש ולענה • אנחנו לא צריכים להצטדק ולהסביר על מה המהומה ומדוע
מנחם מן
ה' אלול התשע"ו / 08.09.2016 16:23

פעמיים בשנה, בערך, זה קורה.

בדרך כלל יש לזה מועדים קבועים: סביב ימי הזיכרון הממלכתיים, ובתקופות מצוננות מבחינה חדשותית. בזמנים האלו, הופך הציבור החרדי למאכל האהוב ביותר על יושבי מדינת תל אביב רבתי, וההשמצה כנגד היהודים עולה למדרגות אנטישמיות מטורפות. איש את רעהו חיים בלעהו.

השנאה פורצת גבולות ומחסומים, וכמעט שמסוכן להסתובב ברחבי הארץ כשכיפה לראשך וחוטי ציצית מבצבצים בצדי המכנס.

זוהי התקופה כעת.

“פרשת הרכבת”, או אם תרצו המשבר הקואליציוני שכמעט ארע, הובילו למסע של השתלחות חסרת כל רסן כנגד הציבור החרדי וכנגד אלוקיו, מכל גווני הקשת הארצית. מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור.

ממש ככה.

אבל הבעיה אחיי, אינה של החבר’ה החילוניים מרמת אביב. מהם כמעט ולא ניתן לדרוש ולבקש הבנה כלשהי בעניין השבת.

המתנה הגדולה הזאת, שהתקבלה מבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא, אינה יותר מעונש מייסר עד מוות למי שאינו שומר תורה ומצוות. היום הזה, שנתפס בעיניהם כאי של שקט ונופש משאר ימות השבוע המעיקים, מוקדש כולו לבילויים ולשריפת הזמן במתכונת הכי טובה שרק אפשר.

חופש, ים ושמיים – אלו ההגדרות של החילוני המצוי ליום השבת. ירחם השם ויציל.

המחשבה הקטנה הזאת שהוא יאלץ חלילה ‘להפסיד’ את יום החופש בסוף השבוע, יכולה לגרום לו, לחילוני המצוי את הגדולה שבייסורים. אוי נא לנו. משכך, אין מקום לחפש הבנה והצדקה מאדם חופשי לקדושתה וחשיבותה של השבת. עד שיחוס השם על נשמתו וירפאה בתבונת ההבנה כי השבת דווקא בשמירה, היא מקור הברכה, מקור השמחה, ומקור החופשה.

הבעיה אם כן, היא אנחנו, שהרי בתוך תוכו של כל אחד, גם אם בתת המודע, קיימת איזושהי ביקורת פנימית, גדולה או קטנה, על הכאוס שנוצר, שהוביל אותנו באיזשהו מקום, למחוזות לא נעימים שבהם עלינו להצדיק ולהצטדק, ולתקן את מה שניתן.

ופה בדיוק הבעיה.

הסלחנות הזו, ‘ההבנה’ שהתחלחלה לליבנו שאולי כדאי קצת להתרכך ואולי כדאי קצת לשדר יהדות מתונה יותר “וחברתית”, ובכלל, עצם ההתלבטות בדבר, היא שורש פורה ראש ולענה.

אין ולא יהיה מקום לעולם, להכיל ולסלוח, לשתוק ולשמור על איפוק, במצב של חילול שבת המוני. גם לא בחילול שבת עצמוני, אבל זה כבר נושא אחר לגמרי.

השבת איננה שלנו, ולא אנחנו בעלי הבתים על ההיתרים והאיסורים. השבת היא סמל הברית והאות בניינו לבין קודשא בריך הוא, ולנו רק הזכות והיכולת לשמור אותה, והחובה והצורך למחות על חילולה.

כשליהודי לא כואב על חילול שבת, זאת כבר סיבה לדאגה ולכאב חדש. אנחנו לא צריכים להצטדק ולהסביר על מה המהומה ומדוע. אנחנו לא חייבים דין וחשבון לאף אחד, גם כשהוא מדמיין שכבוד השבת נרמס. לפני כבודה של השבת עלינו לדאוג לכבודו של מלך המלכים שהגדיר בתורתו את השבת כערך עליון שאותו יש לשמר.

אנחנו מוכרחים אם כן, להשאיר את הזירה החשובה כל כך לעבדי השם הנאמנים. שינסו במתק לשונם ובדבש שבפיהם להסביר לכל חילוני שרק יחפוץ, כי כבודה של השבת בעיניהם, אינה חשובה יותר מכבודו של הקב”ה בעיננו.

אדרבא, את כבודו של הקב”ה אנו דורשים, לא את כבודם המדומה בתפיסתם את מהות השבת.

כשנבין בעצמינו, כי שמירת השבת היא רק ‘הכי תמצי’ שלנו להמליך את הקב”ה ולדאוג לכבודו. רק אז נבין כי “נועם השבת” והנגשתה לעם, מחויבת לבוא רק אחרי הגדרתה הברורה כשייכת למלך המלכים ולציוויו.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]

 

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות