הקשת הגבוהה בעולם, הנחשבת לאחד מאתרי התיירות הפופלאריים בארה”ב היא ‘קשת השער’, הממוקמת בעיר סנט לואיס שבמדינת מיזורי.
גובהה של הקשת העשויה פלדה הוא 192 מטרים, וניתן לעלות בקרונית מיוחדת עד לחוליות הקשת העליונות ולהשקיף על העיר ועל נהר המיסיספי.
מה זה מעניין?
ובכן, מלבד העובדה כי מדובר אכן במונומנט מרשים ונדיר, בחרתי לפתוח אתו את תיאורי מן השבועות האחרונים בהם אני שוהה בעיר הציורית והקסומה סנט לואיס, לצורך טיפול רפואי בבן משפחתי.
אם ברשימתי הקודמת תיארתי את העיר ניו-יורק, את הרעש שבה, ואת מאות אלפי האנשים שמקנים לפרט את התחושה כי הוא גבעול רך בשדה האנושי, הופיעה העיר סנט לואיס שבמזרח מדינת מיסיספי ולימדה אותי כי ניתן לחיות בכרך עצום בן מאות אלפי תושבים ולחוש כי עדיין לא יצאת מקיבוץ שעלבים, וגם קולו של מזכיר היישוב הקורא אל החברים לסור חדר האוכל נשמע היטב במבטא אמריקני.
אין בסנט לואיס בנייני מגורים. התושבים כולם מתגוררים בבתים פרטיים, המכוסים מן הצדדים בדשא ירוק.
פרופ’ יובל הררי סיפר פעם כי הדשא שימש בעבר כסמל סטטוס המוכיח כי לבעליו יש הון רב, אותו הוא מסוגל לבזבז על מים והשקיה של צמח חסר חשיבות ותועלת.
בסנט לואיס, מסתבר, הדשא לא מוכיח מאום. הוא סוג של ריצפה, או אם תרצו, מה שמכנים בארץ בשם ‘אספלט’.
בכל פינה ניכרים מרבצי הדשא, וחמי חובב הצמחייה [וגם מסעדות סיניות טבעוניות] מלמל באושר כי הוא חש סחרחורת מן הירוק.
אני ביקשתי לקרוא דווקא את חשבונות המים של התושבים, ולבדוק אם הם מפתחים שלפוחיות ועקצוצים אלרגיים בעקבות הרביצה האין סופית על הדשא, והחיכוך הבלתי אמצעי עם השלשולים שבקרבו.
בין הבתים מתרוצצים להם סנאים קטנים מן הסרטים של דיסני, שדווקא מהווים ניגוד מרענן לחתולים השמנים של קרית ספר, ופחי הזבל שבה.
הכבישים רגועים, וגם חוקי התנועה המשונים של ארה”ב לא מפרים את השלווה.
כך, למשל, רמזור ירוק המאפשר פניה שמאלה הינו בגדר המלצה בלבד, שכן ממול עשויה להגיע מכונית במהירות גבוהה שלה זכות קדימה על פי החוק. גם הרמזור האדום המפנה ימינה אינו אלא סוג של הצעה טובה, מאחר ששוטר שיבחין בך פונה ימינה חרף העיגול האדום יחייך אליך בנימוס ולא יוציא הגה מפיו.
בכלל החיוך בסנט לואיס הוא תופעה מדבקת. כולם מחייכים לכולם, האנשים במעלית, בבית החולים, בחנויות, אדיבים, מודים לך על כל פעולה, ולא חשים שאתם מתחרים על אותם משאבים יקרי ערך כמו תור לפקיד בארץ.
“בסנט לואיס גם לא צופרים בכבישים”, סחה לי מקומית, והיא לגמרי צדקה.
ניתן לשלוח הודעת וואטס-אפ ברמזור ירוק, כולל תמונה וסמיילי עם דמעה, ושחורת העור שנוהגת בג’יפ מאחוריך רק תשאל אם אתה חש בטוב. היא לא תצפור.
מצד אחד ההתנהגות הזו מרגשת, מצד שני לא הצלחתי להגיע למסקנה האם מדובר אמנם במנטליות עדינה או שהנהגים פשוט חוששים להעיר את השבלולים שבשדות.
ככלות הכל בעיר המנומנמת הזו, גם ליבחושים השקטים המהווים חלק ניכר מן האוכלוסיה זכויות משלהם.
תשע בבוקר, כביש ראשי. אנחנו, זקן באופניים, והיבחושים
בין אלפי משטחי הדשא ישנו גם פארק ענק בשם ‘פורסט פארק’.
באופן מפתיע הוא מורכב מ-1300 האקרים של דשא, מה שמאפשר לחובבי גולף להפוך את המקום למגרש משחקים ענק.
באופן קונסיסטנטי אני קצת מתקשה לעקוב אחרי המשחק ההמדכא הזה. גבר יורד ממכונית קטנה עמוסה במקלות גולף, מכה במקל הגולף שלו בכדור לבן, ובאופן מיידי מוציא קול מגרונו שמבהיר כי באופן נדיר הוא לא קלע לחור הזעיר שנמצא במרחק עשרים מטר ממנו.
גם הוא וגם אני, הישראלי עם מכנסי השלושת רבעי והחולצה הלא תואמת משכונת ברכפלד הקטנה, יודעים שהוא מעולם לא קלע בחור, והמרחק בין הגדור לגומה העומד על ששה עשר מטרים די מבהיר זאת.
לשם מה איפה השמעת הקול הזו? למי היא מיועדת? הלא מעולם לא היית אף קרוב לחור. אתה יודע זאת. איך בכלל אפשר להכניס כדור כל כך קטן בחור ממרחק עשרות מטרים באמצעות מקל? בהמשך מתקרב השחקן ומקרב אט-אט את הכדור אל הגומה, עד שהוא ניצב במרחק 20-30 ס”מ ממנה [עמדתי ממש ליד], והוא מגלגל אותו אל החור מרוצה מעצמו.
כל כך רציתי לשאול אותו מהיכן מגיעה שביעות הרצון, הלא ככלות הכל קשה להחטיא ממרחק 20 ס”מ? שתקתי.
הוא החזיק במקל והרושם היה שאת העיגול הגדול והמקורזל שמונח על כתפי הוא לא יחטיא.
למצולם אין קשר לנאמר בכתבה
אז האם מדובר באופי טוב יותר, אדיבות מובנית, וטמפרמנט נעים ולא מוכר?
ישראלי יורד שחי בניו-יורק, הסביר לי כי לאחר שהורגל לנימוסים האמריקנים הוא אינו מסוגל לחזור להתבהמות האגרסיבית שבישראל. מצד שני, כפי שהזכרתי ברשימתי הקודמת, קשה להתעלם לעתים מן התחושה כי מדובר ברושם חיצוני. כזה שיעלם ברגע של מבחן.
למשל? כניסה לטריטוריה של הזולת.
מדובר, מסתבר, בפשע בקנה מידה של הרייך השלישי במלחמת העולם השניה. באחת הפעמים בה הטלנו את האשפה שלנו לפח הזבל של אחד השכנים, הביט בנו הלה במשטמה כה עזה, עד שבמחשבה שניה האמנו בעצמינו כי אכן עברנו על דיברה חשובה.
הבנו שפלשנו לטריטוריה של הזולת גם אם מדובר במרחב המוקדש לחיתולים המלוכלים של תינוקותיו השמנים.
כך, למשל, בערב שבת החנה חמי את מכוניתו בטעות כמובן, בצמוד לבית עסק, הסמוך לבית הכנסת. העסק כפי הנראה לא מאוד מצליח שכן השטח שסביבו ריקני באופן מעורר חמלה במשך השבוע, אך כל זה לא מנע ממנו להצמיד גליון נייר על החלון בו הוא מזהיר אותנו להזיז את המכונית.
השבת הארוכה הובילה אותו שוב ושוב אל המכונית ולהוספת טקסט מחמם לב כמו: אגרור לך את האוטו, לקחתי את המספר שלך וכו’.
אין כמו האמריקנים הטובים והחייכנים.
דם זה לא מים
אלא שכל התיאור הזה רלוונטי עד שמגיעים ליהודים.
ייתכן שאני חוטא בהתנשאות היהודית הישנה, אך בדיוק כמו תיאורי האחרון את האנשים הטובים מחב”ד מנהטן, גם היהודים בסנט-לואיס מתנהגים כמו מלאכים שנחתו בטעות על כוכב הלכת המריר וקשה היום שלנו.
העיר סנט לואיס מפורסמת בבית החולים המקצועי שלה, ואנשים מרחבי העולם מגיעים לביצוע ניתוחים מורכבים, בעיקר בתחום הנירולוגי.
אז מה עושה הקהילה היהודית במקום לקראת אחיהם המגיעים ממקומות שונים?
קשה להאמין, אך הם רכשו בית מפואר בסיוע בני הזוג מיכאל וקרול שטיינברג – הנחשבים ליהודים הנדיבים בסנט-לואיס, בו הם משכנים את המשפחות חינם אין כסף. הבית מרוהט בפאר, ועמוס במאכלים, משקאות, תקשורת ואפילו תרופות.
פה זה לא נגמר.
ועד הקהילה בראשותו של יהודי בשם הרב צבי זוריבין, וחברים וחברות נוספים הכוללים את הקהילות השונות בעיר [כמו אגודת ישראל, חב”ד, יאנג יזראל ורבים אחרים], מכינים למשפחות ארוחות בשריות חמות וכשרות מידי יום המובאות הישר אל הבית, כשבמקביל הם משגרים סעודות אל בית החולים, ומלווים את החולים כמו בני משפחה.
נשמע יותר מדי טוב? קשה להאמין עד שמגיעים למקום.
מה מוביל אנשים – זרים עד אתמול – לתמוך ביהודי אחר, לא מוכר, דתי, חילוני אשכנזי, מזרחי, ובלתי מזוהה באופן אינטנסיבי כל כך? איש לא יודע על כך. ועד הקהילה ובטח הנשים והגברים האנונימיים לא מקבלים כל פרסום על פעלם. לשון אחר, איש אינו יודע שאני עובד בתקשורת, ובטח לא על הרצון שלי לספר על כך.
תשובה ברורה על האלטרואיזם הטהור הזה, נעוץ כפי הנראה במימרה החז”לית הידועה: כל ישראל ערבים זה לזה, והדם היהודי, הוא בהחלט לא מים.
