תראו איך יתד נאמן למד לחקות את השטיקים של העיתונות הצהובה

1.

שבוע אחרי שפמפם על חגיגות ‘השלום הספרדי’, ציפיתי שהשבוע אקרא במשפחה הבהרה כי נפלו אי-אלו אי דיוקים בכתבה הקודמת.

אחרי הכול, השיר לשלום נכתב בטור מיוחד, רק בעקבות הגעת אברך שנשלח אל ביתו של הגר”מ מאזוז, כשבידו ספר והקדשה מאת הראשל”צ הגר”י יוסף.

הרב נח באותה שעה. השליח התבקש טלפונית שלא להגיע ושלא להפריע את מנוחת ראש הישיבה, אבל הוא התעקש להגיע, בני המשפחה לא שהו בבית באותה עת, והרב נאלץ לקטוע את שנתו, למרות שלא חש בטוב בעקבות טיפול רפואי שעבר באותו בוקר. כל הפרטים הללו מעידים על בהילות להגיע – ולתעד.

מה גם, שכל מי ששמע הקלטה ובה דברי הגר”מ מאזוז לשליח, בעת שנאלץ לפתוח את הדלת, הבין מיד ששלום – זה ממש לא. גם לא קרוב לזה.

לכן התפלאתי לקרוא השבוע שוב, בטורו של שמעון ברייטקוף, התעקשות על מצג השלום משבוע קודם.

“בשבוע שעבר חשף עיתון ‘משפחה’ את התחממות היחסים בין גדולי התורה בציבור הספרדי שלאחר תקופת מתיחות, חזרו לדון ביניהם בדברי הלכה בחלופת מכתבים שכללה גם דברי ברכה חמים ששיגרו זה לזה”.

ובכן, דברי הברכה שוגרו ערב חתונת בתו של הראשל”צ הגר”י יוסף, ולאחר שהזמנה ששוגרה אל הגר”מ מאזוז נענתה בדברי ברכה ובהתנצלות על שאין באפשרותו להשתתף. הצגת המכתב כאילו נשלח השבוע, הרי היא מצג שווא.

“מטבע הדברים”, ממשיך ברייטקוף, “כשמדובר בנושא כל כך רגיש, יש לא מעט בעלי עניין שיעשו הכול כדי לתקוע מקלות בגלגלי השלום שהחלו לנוע בדהרה… היו גם אנשים שכאבו את השלום המתהווה, שוב ושוב דשו במרויחים והמפסידים, במי פנה למי ומתי ובעוד שאלות אזוטריות שנועדו להחריב את המהלך בטרם יושלם”.

אז ככה: אני מבינה היטב ללבם של כתבים, שיש בליבם הכרת הטוב לגורמים כאלו ואחרים. אני פחות מבינה מדוע, בשירות גורמים כאלו ואחרים, מוכנים עיתונאים ליצור מצג שווא, מבלי לדון בשאלות הקריטיות של “מי פנה למי ומתי”, כשהם מכנים את השאלות הללו כ”שאלות אזוטריות”.

אם בעקבות התשובה לשאלות אלה מצטייר מצג לפיו יש צד שהיה להוט להציג ‘מצג’ של שלום, גם אם השלום אינו שלום, הרי שזו אינה עיתונות. נקודה.

רק זאת אומר: הקטע שפורסם בטור השבוע – היה מיותר. הוא מעיד על הפאניקה שאחזה במי שהרסו לו את מצג השלום.

זהו לא רק קטע לא חכם. הוא אפילו לא צודק.

2.

צרור תנחומים לחברי הכנסת החרדים, שנפשו בבין הזמנים במקומות נופש שונים ונאלצו, עקב משבר עבודות השבת, לעשות את דרכם לירושלים – לפגישות.

חודש אב הוא חודש עליו מקבלים נבחרנו משכורות כבכל חודש אחר, ובכל זאת, בניגוד לשאר עובדי המשק, הם שוהים שבועות ארוכים במעונות הנופש שלהם.

הנה תנחומי יום ליום:

“כך, בעיצומם של ימי ‘בין הזמנים’, עונת המלפפונים התקשורתית, בזמן שמדינת ישראל יצאה לחופשה רשמית, במהלך חודש אוגוסט, הפר משרד התחבורה את שלוותם של חברי הכנסת החרדיים, שנאלצו לעזוב את אתרי הנופש בחיק משפחותיהם ולהיאבק למען קדושת השבת”.

אומללים.

3.

פירוט אודות מקומות הנופש של נבחרנו מצאנו בטורו של יעקב ריבלין בבקהילה:

“דרעי בספסופה החל מתשעה באב, גפני בנופש משפחות ארוך נגן בצפון, ליצמן יצא לחטוף כמה ימי מנוחה בגלי צאנז”.

4.

אהבתי מאוד את העקיצה שהושחלה בטורו של יעקב ריבלין בבקהילה למזכיר איגוד מנהלי הסמינרים.

“אין לך פתיחת שנת לימודים שאין בשוליה איומים של השבתה ואי פתיחת השנה בסקטור זה או אחר. השנה הגדיל לעשות מזכיר איגוד הסמינרים הרב יצחק אוסטרליץ (הרב? רק לפני מספר שבועות הבהיר עורך בקהילה אברהם דויב גרינבוים שאצלם בעיתון עסקני ציבור ונבחרי ציבור אינם זוכים לתואר ‘הרב’. פניתי אליו גם השבוע, והוא הבהיר: “עסקנים כן, הח”כים לא”… – ש.ר.) שביום רביעי השבוע הודיע שבהוראת גדולי ישראל הם, הסמינרים, שוקלים לא לפתוח את השנה, וזאת על רקע השיבוצים הכפויים של הרשויות המקומיות.

“לצערו של אוסטרליץ ושולחיו נמאס לרשויות המקומיות הסיפור השנתי הקבוע של אי קבלת תלמידות על רקע כזה או אחר, והן החליטו לשבץ תלמידות בכפייה בכל סמינר שנראה להן, ושומו שמים על זאת”.

5.

לא ממש הבנתי את ההנחה של כתב בקהילה אלי ביתאן לפיה ח”כ אורי מקלב הוא זה שהחל את משבר העבודות בשבת.

הוא אפילו מביא את הסברה של סביבת השר ישראל כץ, שם טענו השבוע: “למקלב חשבון אישי עם השר, מה שגרם לו להתחיל את המשבר הנוכחי, הם העלו שם טענות על יריבות אישית בין מקלב לכץ, שלא הוזמן לפגישת ראשי הסיעות ועיתונאי מסוים אף העלה השערה מופרכת על מתיחות בין מקלב לגפני. מחלוקת נוספת שבה נפנף כץ הייתה סביב ‘אובר’ – התחבורה הציבורית השיתופית, אותה מקדם מקלב בניגוד לדעתו של כץ, שאף התקוטט על כך עם ראש הממשלה נתניהו”.

העובדות, שונות.

מי שפתח את המשבר היה יו”ר ועדת הכספים משה גפני, ששיגר פנייה ללשכת ראש הממשלה וביקש פגישה עם נתניהו. מנהל הלשכה, יואב הורביץ, לא חשב שמדובר במשהו רציני והתמהמה עם העסק.

בפגישת התקשורת החרדית עם ראש הממשלה סיפר עורך ‘יתד נאמן’ ישראל פרידמן לנתניהו על בקשת גפני שלא נענתה. נתניהו הופתע, ובהמשך נקבעה פגישה.

איך החליט כץ שמקלב הוא שפתח את המאבק? לא ברור. מה שברור הוא שלומר שמקלב מוביל נושא מהסוג הזה במסגרת ‘דגל התורה’, זה לא להבין איך הדברים פועלים במפלגה…

6.

האם בעקבות פטירתו הטראגית של אביו של אורון שאול הי”ד תעורר ייסורי מצפון אצל שר הביטחון אביגדור ליברמן?

שימו לב לדיווח של הכתב הצבאי של ‘משפחה’, אליעזר שולמן:

“על פי ציטוטים שפורסמו השבוע ב’ערוץ 10′ ליברמן גם מתנגד בחריפות למו”מ עם חמאס על גופותיהם של חיילי צה”ל סגן הדר גולדין וסמל ראשון אורון שאול הי”ד. לפי הפרסום ליברמן אמר כי הגופות לא יוחזרו מרצועת עזה לישראל וכי אינו מתכוון לעשות עסקה עם חמאס, המחזיק בגופות שני החיילים שנהרגו במהלך ‘צוק איתן’. ‘אינני רואה את זה קורה’, אמר”.

“עמדת ליבמן סותרת במידת מה את ההצהרות הפומביות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעניין…לפני כחודש, באזכרה במלאת שנתיים לפרוץ המלחמה האחרונה ברצועה, אמר ראש הממשלה כי הוא חש ‘מחויבות עמוקה להחזרת הבנים הביתה. המשימה הזו עומדת לנגד עיניי. אינני מרפה ממנה, גם אם הדבר ייקח זמן”.

כמה עצוב.

7.

גם יתד נאמן, מתברר, למד לחקות את השטיקים של העיתונות החרדית הצהובה.

שימו לב תחילה למצג העולה מעמוד השער, לו הוקדשה הכתבה: “מיוחד: מתתיהו (מאט) שרייר, צלם העיתונות היהודי שנחטף בידי ארגון ‘אל-נוסרה’ בסוריה וניצל בנס משחזר בראיון ל’יתד השבוע’ את נסיבות חטיפתו והצלתו המופלאה ומספק תובנה מפתיעה על הג’יהאד העולמי”.

חשבתם כמוני ש’יתד’ זכה בראיון בלעדי ומפתיע?

חכו כשתפתחו את הגיליון עצמו. שם, כך מתברר מעיון באותיות הקטנות, ניאות השבוי להשיב ל’יתד’ על שלוש שאלות קצרצרות. 1. שבת גם לעסוק בעבודתך העיתונאית? 2. אתה עדיין עוקב אחר המצב בסוריה? 3. יש להערכתך דרך יעילה ואפקטיבית לבלום את אל-נוסרה, דאע”ש ויתר ארגוני הטרור הג’יהאדיסטים?

זה הכול. זה, פלוס משלוח של מספר תמונות לעיתון.

אז איך ממלא ‘יתד’ את הבטחתו בכותרת לפיה “שרייר…משחזר”? מתברר שמדובר בראיון שהעניק ל’ניו יורק טיימס’. הכתבת ר’ קול מצטטת מתוך אותו ראיון את כל פרקי התיאור של השבי.

עיתונות במיטבה.

8.

אבל מה שיפה הוא ש’יתד’ עצמו מסוגל ללעוג בכיף לשגיאותיו. תופעה בריאה לטעמי.

שימו לב לסיפור המשעשע הבא, שהופיע במדור ‘מקור נאמן’ של העיתונאי אריה זיסמן:

“אי אפשר לכתוב על פואד בן אליעזר בלי לחזור שוב… על ה’מתיחה’ מלפני 11 שנים, שהסעירה את עולם התקשורת. מי שהזכיר לנו את זה השבוע היה ג’ לזר ששימש כעורך לילה בשעה שהסיפור אירע.

“היה זה לאחר שעיראק של סדאם חוסיין נכבשה בידי המערב. השלטון הרודני הופל והוקמה שם ממשלה חדשה שביקשה לשתף פעולה עם המערב. בעקבות כך חמד אחד מאתרי החדשות לצון ופרסם כי בעקבות כינון היחסים בין עיראק למערב תשלח ישראל שגריר מטעמה לעיראק. לאחר מכן נכתב כי שר החוץ (דאז) סילבן שלום פנה לשר התשתיות (דאז) בנימין בן אליעזר והציע לו לקבל עליו את תפקיד השגריר בעיראק, בהיותו יוצא עיראק. הידיעה ציטטה ‘מקורות במשרד החוץ’, שאישרו את הדברים.

“כמה שעות לאחר פרסום הידיעה הזו נמסר כי מדובר בהלצה. עיראק וישראל לא מחדשות יחסים, ופואד נשאר בממשלה כשר התשתיות. ‘הגעתי למערכת והידיעה הזו הופיעה על צג המחשב, ללא הכחשה’, משחזר ג.לזר. ‘לא ראיתי את ההכחשה ולא ראיתי שמדובר במתיחה לפיכך הכנסתי את הידיעה הזו’. למחרת ציטטו כל כלי התקשורת את המתיחה ותוצאותיה. ‘אני מאושר שגרמתי לאנשים לצחוק’, אומר ג. לזר, ‘כך הגבתי בדיוק לפני 11 שנים: ‘הצחוק יפה לבריאות'”.

לבריאות, בהחלט.