צריך להפעיל מערכת תמרורי אזהרה

ביום ראשון בבוקר הם נפגשו בשטיבל המקומי, רגעים לפני שיארזו את מזוודותיהם ויעלו אל האוטובוס שיוביל אותם לבית החינוך – ל’ישיבה’, לקראת השנה החדשה.

בבית הכנסת הם עמדו בתפילת הלל, ראש חודש ‘אלול’, ושניהם זעקו יחדיו ‘אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה’ הצליחה נא,’ בתפילה עם תקווה גדולה לקראת השנה שהנה עוד רגע מתחילה.

אך העומד מן הצד יכול היה להבחין שאמנם המילים הן אותן המילים, התפילה אותה תפילה, אך הכוונה כל-כך שונה.

האחד מתחיל שיעור א’ בישיבה הגדולה, והשני מתחיל כבר שנה שניה. לאחד ‘זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו’, והשני כבר מבין ש’טוב לחסות בה’ מבטח באדם’.

•

אני רוצה הפעם להקדיש את הדברים דווקא לאלו שמתחילים את השנה, אך בעצם ממשיכים כי זו לא התחלה ממש חדשה.

אולי נקדיש מחשבה על כל אלו שמתחילים שוב שנה חדשה, אך הפעם כבר בהיסוס בדאגה: האם יצליחו להגשים את רצונם, או רק לרצות את המערכת; אולי הפעם ימצאו את מקומם, אולי ירגישו טעם לראשונה, או שוב יראו איך ‘הים ראה וינוס הירדן יסב לאחור’. הם זוכרים איך זעקו לו ‘מה לך הים כי תנוס’, אמנם ללא מילים, נתנו כל-כך הרבה סימנים – אבל מסביב לא כל-כך שמו לב. לא ראו, לא שמעו.

והנה תפילת ‘הלל’ והמילים פורצות עם בכי ללא דמעות: ‘מן המצר קראתי’, ‘כי אני עבדך.. ובשם ה’ אקרא’.

זכור הסיפור אותו זקן שהיה יושב על אם הדרך, ולפניו שתי דרכים: אחת, תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת – תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן, ומזהיר העוברים ואומר להם: אף על פי שאתם רואים תחילתה של זו קוצים, לכו בה, שסופה מישור. וכל מי שהיה שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך לשלום ובא בשלום.

ונשאל את עצמנו: האם אין דרך שתחילתה מישור וסופה מישור?  כנראה שאין. מכיוון שרק על ידי ההתמודדות עם ה’תחילתה קוצים’ – מגיעים אל סופה מישור.

אלא שאם נתבונן, נשים לב: האם כתוב דרך של קוצים או דרך שתחילתה קוצים? אז מדוע פעמים הקוצים אינם נעלמים והמישור אינו נראה לעין.

אכן, כל ההתחלות קשות ונכון שתחילת הדרך בדרך כלל קוצים, אבל אין צורך לעבור דרך שלימה של קוצים בכדי להגיע למישור.

די לנו בתחילתה קוצים, ועלינו לדאוג שהדרך עצמה תהיה מישור.

וזו המשימה שמוטלת עלינו – על המחנכים, על האנשים שבידם להעלים את אותם הקוצים ולגדל זר של שושנים, לסלול את הדרך בחשיבה מעמיקה על התאמה אינדיבידואלית לכל נשמה. אל נפיל זאת על כתפיהם של הנערים; נזכור שכל נפילה זו אות מצוקה, נזכור שאין ילד רע, שאין ילד שאינו רוצה את ההצלחה; נזכור שמאחורי כל התנהגות לא ראויה מסתתרת נשמה עם סיפור ועלינו לנסות לראות את כל התמונה.

ואין באלו הדברים הצדקה או הבנה אוטומטית לכל התנהלות שאינה כשורה, אך יש פה רצון להפעיל מערכת תמרורי אזהרה, לבל יהיו ידינו קלות על ההדק, או יותר מכך: מפינו יפלטו משפטים ודברי תוכחה שלא רק שאינם מועילים, אלא מובילים לפעמים לתהום הנשייה.

ואז בעוד שנה, כאשר שוב יפגשו להם נערים בתחילת שנה חדשה בתפילת הלל, יבקשו יחד שיפתחו להם שערי צדק ‘אבא בם אודה י-ה’.

ומן הצד תעמוד ‘אם הבנים שמחה הללוי-ה’.

• ראש בית מדרש ”תורה והלכה’