חשוב שלא תקראו את הסיפור מהסוף

לפעמים, כשאני בוחרת ספר לקריאה, אני מוצאת את עצמי מעיינת בספר מהסוף להתחלה. בודקת מה כתוב בעמוד האחרון ולפי זה מחליטה אם הסיפור מעניין אותי או לא.

חוץ מזה שקלקלתי לעצמי את המתח – רוב הפעמים אני טועה.

ספר שחשבתי שלא אוהב, כי הסוף שלו לא הלהיב את דמיוני – דווקא אותו אני קוראת מילה במילה ומצפה במתח להמשך.

ספר שהייתי בטוחה שיהיה משאת לבבי, אינו כזה בסופו של דבר.

לא פעם אני לוחשת לעצמי: אל תקראי את הסיפור מהסוף, קראי אותו מהתחלה.

כשקוראים מהתחלה יודעים בדיוק מה קרה, מה היה, איך פרצה המגיפה או איך ארעה התאונה.

•

אנחנו בחיים קוראים לא פעם את הסיפור מהסוף. מהדברים שמספר לנו החבר, ששמע מהחבר, ששמע מחברו.  או מחדשות ששמענו ברדיו והיינו בטוחים שמה ששמענו זה הסיפור כולו.

החייל אלאור אזריה עומד על במת התאטרון כבר כמעט חצי שנה. כולנו יודעים מדוע הוא שם, רק ממה שמציגים לפנינו. האם יכולים אנחנו לשפוט ולדעת באמת מה היה קודם? מה הוא חשב כשעמד שם מול המחבל? מה הוא הרגיש? למה עשה מה שעשה? – לא נדע את ההתחלה. אבל אנחנו יודעים מצוין את ההמשך, את הסוף, שאותו לא פוסקים להשמיע באוזנינו.

הלא זה הסוף, שלא תמיד תואם ומצביע על מה שהתחולל בהתחלה.

דבריו של המפכ”ל רוני אלשיך על האתיופים גרמו לביקורות קשות ולפרץ של התלהמות נגדו. מרוב עצים אין רואים את היער. מרוב דיבורים נשכחו המילים הראשונות. מי יודע מה באמת הוא אמר? אף אחד. זה היה בהתחלה.

בהרצאותיי בנושא הספרות, כשאני מלמדת לכתוב סיפור, אני מתמקדת בגוף הסיפור, במבנהו ובהרכבו. אני מבקשת מהקהל לזהות יחד אתי את ההתחלה, את האמצע ואת הסוף של הסיפור.

סיפור שאינו מורכב באופן מדויק – עלול לחטוא לאמת הסיפורית שלו. ללא היכרות ראשונית עם הקונפליקט שמתקיימת במערכה הראשונה, לא נוכל להגיע להתרת הקונפליקט בסופו של הסיפור.

אם בסיפור דמיוני, אין סיפור בלא שההמשך יהיה קשור להתחלה בכל חוט שבו הוא שזור, במציאות זה אמור להיות הרבה יותר חזק וברור.

אבל אנחנו, כמה חבל, אוהבים לחתוך את חבל הטבור מוקדם מדי ולשחרר את הדברים להמשכם, מבלי לנבור יותר מדי בתחילתם.

הו, כמה קטנים אנחנו.