החליפה, על גוף מתהדקת.
הכובע, אף הוא – מונח בצורה מצטדקת.
חולצות מכופתרות, כבמסדר מקופלות.
ונעלי אלגנט – על הרגל ננעלות.
מזוודת מסע, עמוסת ביגוד –
נישאת ביד. ברקע מילות עידוד.
גמרא, מונחת תחת שחי.
סומק קל, בדיוק על הלחי.
לב פועם, מתקתק בקצב.
ערוב של רגשות, שמחה ועצב.
עד עכשיו היה ילד,
כעת בחור – העבר מכוסה בגלד.
רגליו בפתח הישיבה עומדות.
אין פלא, הן רועדות.
מבטו עוקב, בוחן –
מי ייתן ותמצא הישיבה בעיניו חן.
חדר צר, ארבע מיטות.
זה לא מה שהורגל, מהכיתות.
שולחן אחד, שני כסאות.
ומדף אחד קטן, לחולצות.
בית מדרש גדול, מעלה שאון.
כבד לו באוזן, שחור באישון.
העין הקטנה מתחילה לדמוע,
וקול ענות אנוכי שומע.
הוא כל כך לבד, בין מאות.
הסכר נפרץ, זולגות הדמעות.
ולפתע יד רחבה על כתף
מישהו נוגע, מישהו מלטף.
משגיח רחום, כאב לצידו עומד.
זאת, מהדרת פניו הוא למד.
ואז שומע הוא בקול צלול:
“ברוך בואך לזמן אלול”.
מוקדש באהבה אמיתית לאלפי הנערים, ייסודי העולם, הפוסעים לראשונה בהיכלה של תורה.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]