פסק דין דרמטי התקבל בימים האחרונים בבית המשפט במחוזי בלוד, בתביעה אותה הגישו יורשיו של קשיש שנפטר, אשר העביר בערוב ימיו את דירת מגוריו לעמותת ‘אוהל רחל’ – במסגרת הסכם מתנה שנחתם בין הצדדים.
השופט המחוזי יחזקאל קינר פסק כי העמותה, שיוצגה על ידי עו”ד דוד גדנסקי, פעלה בעושק כלפי הקשיש, ועל כן עליה להחזיר דירה שהועברה אליה במתנה – אל נכדו.
בפסק דינו קובע השופט, כי העמותה לא הצליחה להוכיח כי פרטי הסכם המתנה הוסברו כהלכה לקשיש לפני שחתם עליו.
השופט קבע גם, כי הסכם המתנה לא נערך כחוק, מפני שאנשי העמותה, המהווים מוטבים בו – נכחו במעמד החתימה, ועורך הדין שערך את ההסכם הועסק על ידי העמותה.
עו”ד ליאן קהת, אשר ייצגה את בתו ונכדו של המנוח, טענה כי אנשי העמותה ניצלו את מצבו הגופני והמנטאלי של הקשיש ואת אי ידיעתו קרוא וכתוב – כדי להעביר לרשותם את דירת מגוריו עוד בחייו. כמו כן טענה עו”ד ליאן קהת, כי אנשי העמותה משכו שכר חודשי מחשבונו של הקשיש לטובת מרצה וסופר סת”ם מאנשי העמותה על סך 5,000 שקלים – ככל הנראה מבלי שהקשיש הבין זאת.
השופט קיבל את עמדת עו”ד קהת ופסל את הסכם המתנה, אך מנגד, פסק, כי ספרי התורה אשר רכש הקשיש לעמותה, בסך 200 אלף שקלים – יישארו בידיה, בניגוד לבקשת יורשיו.
הקשיש הלך לעולמו ביולי שנת 2010, בגיל ן 87.
בצוואתו , שנערכה בשנת 2000, הוא הוריש לב’ – נכדו האהוב – את דירת מגוריו בפתח תקווה.
אלא שבסוף שנת 2007, כשלוש שנים טרם מותו, חתם המנוח על הסכם מתנה הסותר את הצוואה – במסגרתו הוא מעניק את דירתו בלא תמורה לעמותת ‘אוהל רחל’, המפעילה מרכז תורני ובו ‘כולל’ בפתח תקווה. הדירה לא הועברה עד היום על שם העמותה, בשל צו מניעה זמני שביקשה משפחת המנוח וניתן במסגרת הליך בין הצדדים.
המחלוקת בין הצדדים התגלעה במלוא חריפותה עת גילו בני המשפחה עוד בחייו כי על הדירה יש אזהרה בטאבו לזכות העמותה. משפנו אל העמותה, נחשף בפניהם הסכם המתנה עליו חתם המנוח.
בסמוך לאחר מכן נפטר המנוח.
בצר לה פנתה משפחת המנוח לעו”ד ליאן קהת – אשר הגישה בקשה לביטול הסכם המתנה בין המנוח לעמותה. במסגרת הבקשה, ביקשה עו”ד ליאן קהת את גילוי חשבונות הבנק של המנוח, על מנת לגלות האם הועברו כספים מחשבנותיו לידי העמותה – חשש שהתברר כמוצדק.
בבקשות אותן הגישה עו”ד קהת לבית המשפט נטען, כי המנוח לא היה כשיר מנטאלית עת נערך הסכם המתנה עם העמותה – וכי אנשי העמותה לא הסתפקו בהעברת הבעלות על הבית לידיהם, אלא שאבו בפועל כספים רבים מחשבונותיו של הקשיש – ודרדרו משמעותית את מצבו הכלכלי.
לטענת עו”ד קהת, מלבד המשכורת החודשית, סופר הסת”ם השפיע על המנוח לתרום לבית הכנסת שני ספרי תורה בעלות של 100,000 שקלים כל אחד, ואף החל לקבל כספים נוספים לרכישת ספר תורה שלישי, מהם הספיק לשלם כ-26 אלף שקלים – וכל זאת כאשר הוא עצמו נמצא בחובות.
לדברי עו”ד קהת, הסימנים להתדרדרותו המנטאלית של הקשיש החלו מספר שנים בטרם העביר את דירתו לעמותה במתנה. בנוסף, המנוח עצמו, הכחיש את הענקת הדירה לעמותה, וסתר את עצמו מעת לעת, באופן שמלמד כי לא הבין את פעולותיו ואת ההסכמים עליהם חתם.
לדברי עו”ד קהת, העמותה לא הגישה שום מסמך או אינדיקציה לכך שהמנוח קרא את הסכם המתנה בטרם חתם עליו, או שפרטי ההסכם הוסברו לו. לדבריה, המנוח לא קיבל ייעוץ משפטי בלתי תלוי לקראת חתימת הסכם המתנה, ועורך הדין שייצג את העמותה בהסכם שמר על האינטרסים שלה בלבד.
השופט שדן בתביעה קבע, כי התובעים הצליחו להוכיח במידה מספקת היעדר גמירות דעת של המנוח, עת חתם על הסכם המתנה לפיו ניתנה דירתו במתנה לעמותה.
השופט קבע כי אמנם נמצאו ראיות לכעסו של המנוח על בתו מכיוון שגרה עם בן זוג ללא נישואים – אולם מי שאמור היה לקבל את דירת המנוח הוא בכלל הנכד – בנה של הבת – ועל כן הסבר העמותה על נקמת המנוח בבתו לא נשמע סביר.
עוד מצא השופט ליקויים בדבר חתימת ההסכם, על ידי עו”ד מטעם הנתבעים בלבד.
“רצוי כי ביצוע עסקת מקרקעין מעין זו על ידי אדם קשיש בעל ליקויים גופניים, אשר אינו יודע קרוא וכתוב, יתועד גם באמצעים ויזואליים”, קבע השופט קינר. “מה פשוט היה מאשר להסריט את מעמד החתימה ואת הזמן שקדם לו, בו ניתנו למנוח ההסברים על ידי עוה”ד, וניתן היה אז לבחון באופן מלא ושלם הרבה יותר את גמירת הדעת של המנוח”.
לסיום פסק השופט: “מדובר באדם מבוגר, בן 84 באותה עת, עיוור בעין אחת, כבד שמיעה, אינו יודע קרוא וכתוב, וחי בהזנחה גדולה מאד בדירתו… לא נעשתה בחינה מלאה של רצון המנוח להעביר את הדירה לעמותה, לא על ידי המומחה הרפואי מטעם הנתבעים ולא על ידי עוה”ד מטעמם. כולם הסתפקו בהסבר המנוח כי הוא כועס על בתו ואינו רוצה שתירש את הדירה.
“בדיקה מתבקשת של קיום צוואה קודמת של המנוח, היתה מגלה כי סיבה זו מוטעית לחלוטין – שכן לפי צוואתו מי שיורש את הדירה הינו נכדו ולא בתו”.
כמו כן קבע השופט כי במקרה הנדון מתקיימת עילת עושק, וכי העמותה שיוצגה על ידי עוה”ד דוד גדנסקי ניצלה את מצבו של המנוח, וכי תנאי הסכם המתנה היו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.
לאור כל זאת, פסק השופט כי הסכם המתנה מבוטל, וכי את דירת המנוח יירש נכדו כאמור ו בצוואתו.
מנגד, השופט לא קיבל את דרישת התובעים, לקבלת כספים ששילם המנוח לנתבעים בעבור ספרי תורה. מעבר לכך, קבע השופט כי סכום של 26,400 שקלים שנתן המנוח על חשבון ספר תורה שלישי הוחזרו למנוח.
השופט גם הטיל על העמותה לשלם את הוצאות המשפט של התובעים בסך של 58,000 שקלים.