שמו של ערן טיפנברון אינו מוכר לציבור הישראלי הרחב, אך עד לפני זמן לא רב, הוא היה אחד העיתונאים המשפיעים ביותר בישראל. מאחורי הקלעים, כמובן.
טיפנברון שימש במשך שנים כעורך הראשי וכסגן עורך של אתר החדשות הגדול במדינה, ynet. הוא נחשב יד ימינו של ארנון (נוני) מוזס, מו”ל קבוצת ‘ידיעות אחרונות’ ומי שמוגדר כיריבו האישי של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
לפני כחצי שנה התפטר טיפנברון מתפקידו המשפיע, לאחר שבתום סדרת מאבקים ארוכה עם עורך העיתון ‘ידיעות אחרונות’, רון ירון, ניצח זה האחרון ומונה ל’עורך על’ של העיתון והאתר גם יחד.
לטיפנברון הוצע להמשיך לעבוד תחת ירון, אך הוא העדיף להתפטר.
וכאן מתחיל החלק המעניין: כפי שכל ילד יודע, תחת בעלותו של מוזס וניהולו של טיפנברון, ניהל אתר ynet (לצד ‘ידיעות אחרונות’ המודפס) מערכת תעמולה רחבה ומתמשכת נגד נתניהו, אשר הגיעה לשיאה במערכת הבחירות לכנסת ה-20.
באורח פלא, לאחר פרישתו מקבוצת ‘ידיעות’, החל טיפנברון לפרסם בפייסבוק פוסטים המביעים תמיכה בממשלת נתניהו ותוקפים את “התקשורת השמאלנית”, לא פחות.
מאמרו הראשון של טיפנברון, שפורסם לפני מספר שבועות, מתיימר לאבחן “למה הליכוד בשלטון, ולמה השמאל לא ישוב לשלטון בעתיד הקרוב, ולאן צועדת בכלל החברה הישראלית”, תוך שהוא תוקף את מוסדות התרבות בישראל ומביע תמיכה נחרצת בשרת התרבות, מירי רגב.
בפוסט נוסף התלונן על כך ש”מבחינת העדר שסביבי, ימני הוא תמיד טיפש או אופורטוניסט. ואם מישהו שובר שורה – הוא בוגד ומתקרנף. זה תיוג אלים. ככה נראית סתימת פיות באמת”, כתב טיפנברון, שסיפר כי במערכות הבחירות הצביע “לעתים לימין ולעתים לשמאל”.
טיפנברון מתנהג כמו אנוס שיצא לחופשי ועכשיו מביע את דעותיו ללא מורא, אך עמיתיו לשעבר פחות מתרשמים ממרכולתו החדשה, וטוענים כי הוא זה שהשליט במערכת החדשות של ynet את משטר האנטי-ביבי.
גיא רונן, בעבר ראש מחלקת החדשות של ynet ולאחר מכן עורך בעיתון ‘ידיעות אחרונות’, כתב פוסט חריף בתגובה לטענותיו של טיפנברון, תחת הכותרת “קורבן נולד”.
“אין לי שמץ של מושג מהו בדיוק תפקידו הנוכחי של ערן טיפנברון ולאן הוא חותר, מה האינטרס הגלוי והסמוי, אם בכלל. כל מה שאני יודע זה מה ששמעתי ממנו ‘בשיחות סגורות’ וגם בפורומים נרחבים, ומה אני אגיד לכם – אם יש ‘בבונים בשמאל’, כמו שהוא מכנה עכשיו את מי שמבקר אותו, את שי גולדן, את ביבי, בנט וליברמן – הוא, במשך חלק ניכר מהקריירה, היה האלפא מייל”, כותב רונן.
“קצרה היריעה מלפרט את מספר הפעמים שניסינו לאזן את התמונה – אנחנו, חבורה של עיתונאים, לפחות בחלקנו לא בדיוק גרופיז של נתניהו, מולו – המוציא לפועל הראשי לבית נוני.
“חשבנו שנכנסים בו חזק מדי, בשרה עוד יותר, שממש מחפשים אותם בנרות ריחניים, מעל ובעיקר מתחת לחגורה (ולא שחסר על מה ראוי להיכנס). בעיניים כלות ראינו גם איך המחאה החברתית מנופחת ומקודמת ומוצאת מפרופורציה בראשיתה, כשהאש כוונה לממשלה – ואיך היא מגומדת בשיאה, כשהחץ עבר מהשלטון להון (ובעקיפין גם לעיתון).
“אז כן, ערן היה שם, גבוה גבוה. מקבל טלפונים או פועל מיוזמתו, לפעמים עוד טורח להסביר אבל לרוב פשוט מנחית על ההומפייג׳יסט, רוטן על סרבנים וכחנים (רובם לא שרדו את ראשית כהונתו), יודע בדיוק מי לנו ומי לצרינו. ולפעמים, כך הודה פעם, הרשימה השחורה כל כך ארוכה ומסואבת, שכבר קשה אפילו לו לזכור.
“אז עכשיו הוא חצה את הכביש, מול ‘הבבונים של השמאל’. מוכיח בשער את מי ש’לא פיתחו שום רעיון מאז שולמית אלוני’. מי צודק – ערן של נוני או ערן של ביבי? ומי מהם אותנטי יותר? ישפוט כל בר דעת בעצמו.
“וערן הוא לא הסיפור. הוא רק משל לפרצוף – לשני הפרצופים – של אלה שראו את האור ומתקרבנים, בזמן שביבי ממשיך לרמוס כל חלקה ולדהור לו לעבר השקיעה”.