יעקב ב’ פרידמן ומלחמתו במדיניות בת היענה של ה’מבקרים הרוחניים’
1.
אין ספק ששר החינוך נפתלי בנט עשה עבודת שכנוע יפה כשהצליח לשכנע את מראייניו מעיתון משפחה בכמה תובנות מעניינות, שכל קשר בינן לבין המציאות אינו אלא אקראי.
“כל מנהל מוסד חרדי יעיד בפניכם שהוא מרגיש את השינוי במסדרונות משרד החינוך בקדנציה האחרונה”.
אז גילוי נאות: אני עצמי שוחחתי עם לא מעט מנהלים ששפכו המון בוץ על מה שקורה במשרד החינוך, ועל “שלטון הפקידים”, ששר החינוך ממש לא הצליח לשים לו קץ.
מי שמכיר את המציאות, מבין גם כמה הזויים הם המשפטים הבאים: “הקשר שלי עם סגן השר פרוש מצוין, יש לי רק מילים טובות עליו, הוא עושה עבודה טובה. אין בינינו מתיחות מובנית ואני נותן בו אמון מלא ויד חופשית”.
העדויות מהשטח מדברות ממש אחרת, והן נוטות יותר לכיוון המילה “עציץ”.
כל האמירות הללו אמיתיות, בערך כמו האמירה הבאה, על הברית עם תקומה: “אני מעוניין לשמר את האחדות עם תקומה”.
נו, באמת.
2.
דווקא משום שיתד נאמן כיבד מאוד את ראש הממשלה בנימין נתניהו ושיגר לפגישה שקיים עם התקשורת החרדית הרכב מכובד (המנכ”ל זליג אורלנסקי, העורך הראשי ישראל פרידמן, והכתב המדיני אריה זיסמן), התפלאתי שבטורו הפוליטי שחרר זיסמן פרטים שנאמרו בפגישה, שהוגדרה כ’אוף דה רקורד’.
כאן המקום להוסיף כהערת ביניים את העובדה שגם מתחרהו בהמודיע הדליף (מ’ כרמלי – הוא מנחם גשיד, שהתייצב אף הוא לפגישה – תיאר איך סיפר נתניהו שהוא מטיף לרב ליצמן ולרב גפני על הצורך ללמוד מקצועות שונים, קרי ליבה) – אבל זה לא פוטר מאחריות.
“כיוון שמדובר בתדריך אי אפשר מטבע הדברים לפרסם את כל מה שנאמר בחדר הסגור אבל את התחושות אפשר גם אפשר לכתוב (וקצת מעבר לכך)” – כותב זיסמן. לתשומת ליבו, הגדרת המפגש הייתה ‘אוף דה רקורד” מוחלט.
הנה כמה הדלפות שהצלחתי לדוג מטורו הפוליטי ‘מקור נאמן’:
• באשר לתגובה התקיפה והחריגה לטפטופי הרקטה בדרום, כותב זיסמן: “מי שעומד מאחורי השינוי הזה הוא שר הבטחון ליברמן”. אבל אז הוא מוסיף: “אם שואלים את נתניהו על כך, הוא יטען ובצדק שההחלטה מגיעה מבניין לשכת ראש הממשלה”.
• “כאשר נתניהו נשאל השבוע האם הוא רואה בכץ את יורשו, הוא השיב חד-משמעית: ‘אני לא ממנה יורש, הליכוד יבחר'”. עוד משפט שנאמר גם נאמר בפגישת ה’אוף דה רקורד’. כמו גם המשפטים הבאים, המיוחסים לראש הממשלה: “אני לא מחסל יריבים פוליטיים והם גם לא יכולים לחסל אותי… מי שרוצה שיתמודד”.
• “ראש הממשלה לא חושב, כאמור, שהוא מחסל את יריביו הפוליטיים. לכל שר שפרש, הוא מספק הסבר. את יעלון רצה למנות כאמור לשר חוץ, לאחר שהיה צורך להכניס את ליברמן לממשלה, אולם יעלון סירב”.
• “בתחילת המפגש הוא משרטט על הלוח מאחריו קריקטורה, שמוכיחה שהוא צייר לא רע… המוטיב המרכזי בקריקטורה: האף הארוך ואגלי הזיעה. ‘כך מציירת אותי התקשורת, אף ארוך – ‘הוא שקרן’, ומזיע, כל הזמן מזיע…”
• באשר לאירועי פתיחת מנהרות הכותל. “אם שואלים את נתניהו על האירוע הזה, הוא יודע לספר על ראש עיריית ירושלים דאז, אהוד אולמרט, שהאיץ בו לפתוח את המנהרה, תוך הערכה שהכל יעבור בשלום. הדבר גובה גם על ייד ראש השב”כ דאז, עמי איילון, אולם לאחר פרוץ האירועים כולם התנערו מהדברים ולפתע נזכרו שהזהירות מהתפתחויות כאלו ואחרות”.
• “במהלך חמש השעות עימו הזכיר את סבו הרב מיליקובסקי פעמים רבות… ראש הממשלה סיפר גם כיצד הוא לומד עם בנו (אבנר) וניכר היה כי הוא גאה מאד בבנו על ידיעותיו ובקיאותו”.
• באשר לסוגיית העבודות בשבת – “נתניהו הודה כי אינו מצוי בפרטים ופנה לראש לשכתו, יואב הורביץ כדי לברר את העניין. הורביץ אישר כי אכן קיבל פנייה מח”כ הרב גפני על חילול השבת הצפוי”.
• סיפור ‘ציפור הבננה’ המשעשע מגולל בפירוט…
“ננסה לסכם… את הדברים עד כמה שאפשר לכתוב במסגרת התדריך, ובמסגרת הבקשה הלגיטימית לשמור על מה שנאמר בחדר כ’אוף דה רקורד’ אמריקאי שמחזיק שנתיים, ולא ‘אוף דה רקורד ישראלי שיוצא החוצה תוך שעתיים”, כתב זיסמן.
מ’יתד’, הייתי מצפה לקצת יותר.
3.
מכל מה שקראתי על הפגישה עם נתניהו, אהבתי במיוחד את המשפט הבא (יעקב ריבלין, ב’בקהילה’):
“כמו שהספקנו להכיר אותו במפגש הזה, יכול עם כישורי המכירה שלו להחתים אפילו את יו”ר הוועד למען כבוד רבותינו ואת הרב מוטק’ה בלוי כמנויים על עיתון ‘הפלס'”…
מעניין, אגב, לנסות את זה.
4.
אהבתי את טורו של אריה ארליך במשפחה, ובמיוחד אהבתי את שאלתו: “למה אנחנו רוצים שהגנגסטר צהוב השער ייבחר לנשיא ארה”ב”.
“לא נעים לדבר על כך בקול”, קובע ארליך. “מדובר בנושא שרובנו מעדיפים להדחיק אותו, לטשטש את קיומו, להתכחש לעובדת היותו. אבל כשאף אחד לא שומע, במקום עמוק מאד בלב – רובנו משתוקקים לראות את דונלד טראמפ, האיש הצהוב הזה עם הלשוון המתגלגלת שלא רואה אף אחד ממטר, הבריון הפוליטי שמעליב את כולם מבלי לדפוק חשבון – מנצח בז’ בחשוון תשע”ז את הבחירות בארצות הברית, מתנחל כמו קינג בבית הלבן ופותח בהצגה עולמית בת ארבע שנים, שבהן הוא יסובב את העולם כולו על האצבע הקטנה.
“צריך להודות שהגנגסטר האמריקני שהחליט להוסיף הרבה צבע לבחירות לנשיאות ולרוץ לבית הלבן, הוא לא בדיוק האיש שהיינו רוצים לפגוש בסמטה אפלה, לא היינו שמחים להיתקע איתו בתור לטרמפולינה או במעלית למס הכנסה.
“רובנו לא היינו בוחרים בו אפילו כאינסטלטור מדביר תיקנים או מנקה מרזבים – זה ממש לא האיש להסתבך איתו – אבל היינו שמחים אילו הייתה לנו אזרחות אמריקנית כמובן, לבחור בו לתפקיד החשוב בעולם”.
אז ככה.
אין לי מושג, אריה, מאיפה קבעת ש”אנחנו רוצים שהגנגסטר צהוב השער ייבחר לנשיא ארה”ב”. לא עשיתי סקר, אבל אני באופן אישי ממש לא מעוניינת שהאיש ייבחר, גם לא הייתי שמחה אילו הייתה לי אזרחות אמריקנית כדי להעניק לו את קולי.
הגנסטר צהוב השער חמוד לאייש תוכניות בידור ולהצחיק קהל, אבל ממש לא הייתי נותנת לו, בלב שקט, את המפתחות לשלוט על המעצמה העולמית.
כך או כך, טור מצוין.
5.
לא הייתה פעם בה הסכמתי עם טורו של הרב יעקב ב. פרידמן בבקהילה – כמו השבוע.
פרידמן מתאר את הקעמפים בישיבות הקדושות, ואת פסגתן – הפאנלים, או בשפת הבחורים, הסימפוזיונים.
הוא סיפר איך היחס לעיתונות הופך למודגש יותר ויותר, ואיך בחורים מתעניינים היום בכל העניינים, לא רק בעסקי המפלגות החרדיות.
“זה אומר שאנחנו מתקרבים להיות חברות רוב”, הוא מסביר.
לפי פרידמן, “גם ה’מבקרים הרוחניים’ של העיתונות החרדית לא יוכלו למחוק לאורך ימים מילים כמו ‘אייפון’. עצם אזכורה של מדיה אלקטרונית פסולה – אינו מעניק להם הכשר, או מעודד אם קיומם, הוא רק עוזר לנו להפסיק להיות פתטיים ולסבור שמה שאנחנו לא מזכירים – ייעלם מהנוף”.
“האמביוולנטיות הכמעט צבועה הזו שבה כל נער חרדי מודע לקיומם של מכשירי טריפה, רוב העיתונאים החרדיים גם עושים בהם שימוש – אבל אסור להזכיר את שמם, הופך אותנו נלעגים ולא רלוונטיים… מדיניות בת יענה מונעת מאתנו להיערך נכונה לאתגרים ולמאבקים הרוחניים שנכונו לנו לקראת היותנו חברת רוב”.
6.
מצחיק להשוות בין שער העיתון המפלגתי של ש”ס (לא קשור אלינו, אומרים בש”ס, ובכל זאת) לבין שער הביטאון של דגל התורה – יתד נאמן.
בעוד שער יום ליום מבכה על “הרס בעיירת הנופש הקסומה אמטריצ’יה, תוך שהוא מקצה לה את רובו של עמוד השער (“זו הייתה אחת העיירות היפות ביותר בכל איטליה ועכשיו לא נשאר ממנה שום דבר”), מקדיש ‘יתד’ את כותרת השער שלו ל”סערה קואליציונית על רקע רמיסת השבת הצפוייה בארבע מוקדים ברחבי הארץ והפרה בוטה של הסטטוס קוו”, ובאותיות בולטות על רקע אדום: “מדינת ישראל נגד שבת קודש”.
רק מתחת, בהרבה פחות בולטות, הוא כותב על “אסון הרעש באיטליה”.
לתשומת לבכם.
7.
בעמ’ 6 של ‘יום ליום’ מצאתי נושא כאוב וחשוב: “הצעת חוק: מנהלי הסמינרים יחויבו לקבל תלמידות לפני יציאתן לחופש הגדול”.
מתברר, כי “שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים וכמה בנות ספרדיות עדיין נותרו מחוץ לספסל הלימודים.. מדובר באפליה משוועת הזועקת לשמים, שבאה לידי ביטוי לא רק באי קבלת בנות לסמינרים אלא אפילו לכיתות א’ ולגני הילדים”.
בירושלים, “סיים הר’ צביקה כהן את שיבוץ כל הבנות הספרדיות ואף האשכנזיות, אלא שיש 7-8 מנהלי סמינרים שמסרבים לקבל 20 בנות!”
באלעד, קורא סגן ראש העיר צוריאל קריספל לטענות הבנות שלא שובצו כרצונן, “רעשי רקע”, אני הייתי מחליפה את המילים ב”זעקה מהלב”.
האם באמת יממש יו”ר ועדת החינוך את איומו להפעיל יד קשה על מנהלי סמינרים סרבנים? – ימים ספורים יגידו.
מה שברור הוא: שנה וחצי לאחר שש”ס היא חלק מממשלת נתניהו הרביעית, אסור שמחזות של בכי תמרורים יחזרו על עצמן גם בפתח השנה הבאה.
תגובות
אין תגובות