כשהציעו לי ללוות קבוצה גדולה של עולים חדשים שמגיעים מארצות הברית לישראל, יום אחרי תשעה באב – התלהבתי. כמה מרגש, כמה סמלי, לעבור מהחורבן והגלות הישר אל שיבת ציון. נחמו נחמו עמי.
רק פרט קטן אחד פספסתי: זה אומר שעליי להיות בתשעה באב בארצות הברית.
תשעה באב בניכר? ועוד יותר מזה: תשעה באב לא בירושלים? מה השלב הבא? להתפלל שחרית בשבועות לא ליד הכותל המערבי? לחגוג ליל סדר במלון חדש וכשר למהדרין באנגולה-עילית? איך בכלל ניגשים לתשעה באב במנהטן?
שבת בבוקר, ’לינקולן סקוור סינגוג‘. הרב שאול רובינסון, רב בית הכנסת, מגיע בסוף דרשתו לחלק שבו כולם מקשיבים הכי טוב שאפשר: עד איזו שעה מותר לאכול, באיזו שעה יוצאת השבת וצריך להחליף נעליים ובגדים, ובאיזו שעה מתכנסים בבית הכנסת לערבית ואיכה.
את הלו“ז הזה אני מכיר גם מהארץ, אבל אז הוא המשיך לתאר תכנייה שלמה ועמוסה: למחרת ב-6:30 – שחרית. ב-8:30 – קינות מבוארות. כלומר, חברי הקהילה יסבירו את הקינות לפני אמירתן יחדיו. ב-11:30 – שיעור, ב-12:30 – עוד אחד, ואחרי חצות היום יצפו המתפללים בכמה סרטי שואה, שאחריהם תתקיים שיחה עם ניצול שואה.
בבית הכנסת ’עץ חיים‘ קווינס ראיתי לו“ז מפורט עוד יותר. הייתה בו אפילו הצגה שכתב רב בית הכנסת, הרב משה רוזנברג, על קמצא ובר קמצא לילדים, ואחר כך דיון על סיבות החורבן.
קל ללעוג להם, ליהודי ארצות הברית. לגחך בציניות ולומר ”על נהרות ההדסון, שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון“. אבל נדמה לי שיש גם מה ללמוד מהם.
לוח האירועים הזה ליום החורבן הוא רק דוגמה אחת לאחריות שהם נאלצים לקחת על עיצוב היהדות שלהם, כי אין מסביב פרהסיה יהודית. הישראלי המצוי אומר לעצמו שהוא חי במדינה יהודית, ובעצם די עוצר שם. יש רבנות, יש מפלגות דתיות, יש חוק לסגירת בתי עינוגים בליל תשעה באב.
אם המדינה כבר יהודית, אז למה גם אני צריך להיות יהודי? אבל שם בארצות הברית, יהודים רבים, לא רק חובשי-כיפה, מבינים שאין שום אטמוספירה מיוחדת ביום הזה, וגם ביתר החגים והמועדים, ובעצם גם בשבתות, ולכן צריך להתאמץ וליצור אותה.
ראיתי פעם ב‘נתיבות שלום‘ רעיון שאומר שכאשר השבת יורדת על ארץ ישראל – היא בעצם יורדת על העולם כולו. נכון ששעת כניסת השבת ברחבי העולם היא שונה, אבל עצם העובדה שבארץ הקודש כבר נכנסה שבת קודש, משנה את המציאות. יש מין בחינה כזאת של שבת בכל הגלובוס.
זה רעיון קבלי-חסידי עמוק שאולי קשה להבין, אבל אוי, כמה שאני הרגשתי את זה פיזית השנה.
ביום שישי, בשעה שתיים עשרה בצהריים, שעון ניו-יורק, נכנסה השבת בארץ ישראל. במובן מסוים היא ירדה גם עלינו בניו-יורק. הרי ממילא כבר אין עם מי לדבר. תחושה מוזרה. כשהשבת יצאה אצלנו, בישראל השעה הייתה כבר ארבע לפנות בוקר, עמוק בתוך תשעה באב, אחרי איכה וקינות של ליל הצום.
למחרת בבוקר, עוד לפני קינה מבוארת אחת בבית הכנסת, האחים שלי כבר בישרו בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שהם עלו מהקרקע אל הכיסא, כי אצלם כבר אחרי חצות היום. וכשהם שברו את הצום? טוב, אז כבר לא יכולתי להסתכל על התמונות. לבי במזרח ובטני בסוף מערב.
אבל זה לא רק הרעב.
אתה באמת, בצורה הכי בסיסית, פשוט מרגיש לא במקום. לא מסונכרן. גם בתשעה באב וגם בשבת שקדמה לו – כמה מוזר לא לחוות את הדופק הישראלי, היהודי, שפועם ממקום אחד בעולם. ולא, אני לא חושב שזה רק בגלל שכל החברים והמשפחה שלי שם.
אני מקווה שגם אם, חלילה, הייתי נולד בניכר, התודעה שלי הייתה ממשיכה לחיות את שעון ארץ ישראל. לתקתק בקצב הנכון. לא לחיות בג‘ט-לג יהודי.
אז בשבת בבוקר התרשמתי מהרב רובינסון, רק בן 40 ומשהו, ומהאימפריה שהוא מנהל. למחרת, אחרי אמירת שחרית, איכה, קינות ומנחה בשלושה בתי כנסת שונים במנהטן (”סיורי הסליחות“ הם דבר ידוע ופופולרי. בתשעה באב השנה, מתוך סקרנות לחוש את אווירת היום בכמה שיותר קהילות, פצחתי בטרנד חדש: ”סיורי קינות“), הבנתי שהרב רובינסון הוא בכלל אחד מזקני רבני אמריקה.
לכל רב שם, מתברר, יש גם סגן רב. מדובר בבחורים בני 25 , שבביטחון עצמי עצום ובכריזמה מתפרצת מסבירים לקהל המתפללים, לאורך היום כולו, רעיונות של הרב סולובייצ‘יק על הצום. אני לא יודע להעריך את הרמה התורנית שלהם באנגלית, אבל מהצד זה מרשים וסוחף.
לא נראה שהם מוטרדים מכך שגילם הוא חצי או שליש מזה של צאן מרעיתם. הם אמריקאים, אז הם פשוט עפים על עצמם. ממלאים את בימת בית הכנסת בהשראה ובנוכחות.
ביני לביני, לא הצלחתי להחליט עדיין אם זו תכונה טובה או רעה. הרי אצלנו, כל הדרשנים הם כידוע ביישנים, הססניים. ”לא הכנתי…“, ”לא ידעתי שיבקשו ממני לדבר…“, ”קטונתי…“. אצלם אין דבר כזה.
הם כן הכינו, הם כן ידעו שיבקשו מהם לדבר, והם כאן כדי לתת את השואו של החיים שלהם, גם אם לפניהם רק עשרים קשישים ושתי גברות אמריקאיות עם נוצה שחורה (בכל זאת, תשעה באב) בכובע.
הרב בנימין גולדשמידט הוא סגן הרב ב‘פארק איסט סינגוג‘ במנהטן. אני יכול להכביר כאן במילים על הפאר של בית הכנסת, שהשנה מציין 126 שנים להיווסדו, על המיקום היוקרתי שלו, על רשימת הפילנתרופים שחברים בו, אבל נראה לי שאפשר לוותר על כל התיאורים ורק לומר שהחזן הקבוע בו הוא יהודי ושמו יצחק מאיר הלפגוט. מבינים את הפרופורציה, נכון?
ובכן, בקדמת בית הכנסת עומד גולדשמידט ומדבר בפאתוס על קינת האח והאחות (”ואהימה מימים ימימה“), והקהל מרותק. כשאני מגלה אחר כך שהוא בקושי בן 28 (אם חישבתי נכון בצום, אז כשהוא נולד בית הכנסת כבר היה בן 98 ), הוא אומר לי בחיוך: “תראה, זה לא חיסרון פה, הגיל. להפך. יש פה קרדיט גדול לצעירים. זו מדינה שילד בן 30 ומשהו מנהל אותה. קוראים לו מארק צוקרברג”.
בשעות הספורות עד לטיסה שבהן לא שבתנו ולא צמנו – הכרתי שתי אפליקציות נהדרות.
לראשונה קוראים ”כושר ניר מי“ ( Kosher near me ), כלומר – ”כשר לידי“. אתה לוחץ, והיא מספרת לך אילו מסעדות כשרות נמצאות בקרבת מקום, כמה דקות ייקח לך להגיע אליהן וכמובן מה שעות הפתיחה. מדהים לגלות כמה מסעדות כשרות כאלה יש בניו-יורק. בואו נאמר שזה יהיה נפלא אם תל-אביב תנסה לחקות את ניו-יורק גם בעניין הזה.
ויהודי, כידוע, לא צריך רק לאכול, אלא גם להתפלל. ובכן, תכירו את ”מניין ניר מי“, היישומון שיאתר לכם את המניינים הקרובים אליכם, כולל שעות תפילה ונוסח. אני ממש מחכה לגרסה ארצישראלית של האפליקציה הזאת.
כמה פעמים אנחנו מפסידים תפילה בציבור רק כי היינו סמוך לשקיעה באזור התעשייה של חולון, אבל בטוח שאם רק היה לנו את המידע הנכון, היינו מבינים שאנחנו בעצם מוקפים מכל עברינו באינספור בתי כנסת תימניים.
אני כבר לא מדבר על מגדלי העסקים של גוש דן שמלאים במניינים יומיים הידועים רק למתפללים הקבועים. אז למה זה כל כך מסובך לפתח במדינת היהודים אפליקציה כזאת? ואל תשלחו לי עכשיו לינקים אל כל מיני אתרים ישנים ולא ממש פעילים. אני מדבר על אפליקציה מקיפה, מתעדכנת, תוססת, שתדע באמת על כל מניין.
והאפליקציה הזאת בארצות הברית גם נתנה לי שיעור מוסר מעורר מחשבה.
באחד הבקרים, כשהתלבטתי היכן להתפלל שחרית, ראיתי שהיא לא רק מאפשרת לי להצטרף לתפילה, אלא גם מציעה אפשרות נוספת: “Start a Minyan“, כלומר – ”התחל מניין“. למה רק להסתפח לתשעה אחרים? בוא תיצור, בוא תיזום, בוא תייסד אתה עדה קדושה משלך. אתה לא מוצא מניין קרוב? מצוין, היה אתה הראשון.
מי יודע, אם אתה צעיר מספיק אולי ימנו אותך לסגן רב המניין.
אבל החיים הם לא רק בתי כנסת מפוארים ומסעדות כשרות וקרובות. אחרת הם היו נשארים שם. יש בחיים עוד משהו, שבגללו שווה לעלות לארץ. אחרי שגיליתי כמה קל ונוח להיות יהודי בניו-יורק – שלא לומר להיות יהודי-דתי-בורגני כמוני בניו-יורק – היה עוד יותר מפעים לראות מול עיניי 233 יהודים אמריקאים שעלו בצהרי יום שלישי שעבר על טיסת 3004 של אל-על שלקחה אותם לביתם האמיתי.
להשתמש במילה ”מרגש“ כדי לתאר את העלייה שלהם זה אנדרסטייטמנט. אתה עומד בנמל התעופה JFK ורואה תפילות ופסוקים מתגשמים מול עיניך: ”שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך“, ”ותוליכנו קוממיות לארצנו“, ”וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו“.
ולא משנה כמה ינסו אנשי ’נפש בנפש‘, הארגון שמניע את העלייה הזאת, לצייר את זה כ“עלייה של כל המגזרים“. בדקתי שם מקרוב. הם כולם חדורי אמונה, תורה וקדושה. אתה לא עולה לישראל כדי לקרוא מאמרים של רוגל אלפר. אתה עולה כי זה המקום לממש בו את יהדותך באופן מלא.
ביום רביעי שעבר, בשבע בבוקר, פרק המטוס שלנו מטען כבד בנמל התעופה בן-גוריון. לא של קניות (עוד היבט שלא הבאתי בחשבון בתכנון המסע: ניו-יורק בתשעת הימים זה אומר ניו-יורק נטולת שופינג!), אלא של 233 יהודים מלאי מסירות נפש, רוח גדולה ובעיקר רצון לשפר את רמת חייהם, את עומק חייהם. הצעיר שבהם בן שלושה שבועות וחצי, המבוגרת בת שמונים וארבע שנים.
כשמחלונות המטוס נשקפה תל-אביב הם התחילו לשיר פתאום בדמעות ”השיבנו ה‘ אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם“. שיר קצבי ושמח, אבל רגע, איפה שמעתי את המילים הללו לאחרונה בהקשר עצוב? אה, ברור, יומיים קודם, בתשעה באב, בסוף קריאת מגילה איכה. נראה לי שעם כל הכבוד לביאורים היפים של הרבנים וסגני הרבנים הכריזמטיים של מנהטן, אין על הפירוש של 233 היהודים האלה לפסוק הזה.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’