נתניהו הוא אדם מבריק. אין מה לומר, ענק בין גמדים. ליגה אחרת

אז הזדמן לחבריי מ’רשת’ ולי להתארח היום במשרד ראש הממשלה, לאחד מתדרוכי העיתונאים שנתניהו מעניק ל(כמעט)כל כלי התקשורת בשבועות האחרונים.

מכיוון שהשיחה כולה הייתה מה שמכונה ‘שיחת רקע’ – כלומר, לא לציטוט – אז לא אביא דברים בשם אומרם, אבל מספר רשמים נדמה לי שמותר.

1. נתניהו הוא אדם מבריק. כוחו השכלי באמת יוצא דופן, בכל קנה מידה, ובוודאי בהשוואה למרבית הפוליטיקאים הישראלים כיום – ויצא לי לשוחח עם ולהתרשם ממרביתם.

הוא, שנאמר: ליגה אחרת, מבחינה אינטלקטואלית, מבחינת חריפות המחשבה ומבחינת כושר הניתוח האסטרטגי. אין מה לומר, ענק בין גמדים, או לכל הפחות – בינוניים. גם שונאיו יסכימו שהאיש בעל מוח מאד רב עוצמה.

2. הוא גם בעל חוש הומור מצוין. הוא מרבה להתלוצץ, על חשבון עצמו, אבל ממקום מריר, משהו. הוא מודע לדימוי שלו וער, כמעט, לכל הביקורות נגדו. עליי לדייק, זו אינה בקיאות – זו רגישות גבוהה. למעשה, מופרזת. אבל כשמר נתניהו נכנס לאלמנט שלו, כמו שאומרים, יש לו איכויות קומיות לא רעות בכלל, כאלה שהציבור, כמדומני, כלל לא מכיר.

הוא חקיין לא רע בכלל, מספר סיפורים מצוין ובעל חוש דרמטי טוב מאד. אה, והוא מאד אוהב (אבל ממש) להשתמש בלוח ובטוש המחיק. והוא גם מאייר לא רע.

3. אני לא רוצה להיכנס למוטיבציה שמניעה אותו לצאת לסבב התדרוכים הזה – זה נדמה לי חורג מכללי ההסכם – אבל כן אפשר לומר שמורגש שהוא צמא להכרה על פועלו לאורך השנים.

הפער בין הדרך בה הוא תופס את הישגיו והצלחותיו (והוא מנה לא מעט מאלה. ויש כמה עליהן קשה לחלוק), לבין הקרדיט שהוא מקבל מהציבור עליהן – ודייק: בעיקר מהתקשורת – מפר את שלוותו. הוא לא מבין, ממקום עמוק, מדוע התקשורת לא נותנת לו את אותו הקרדיט שנותן לו הציבור בקלפי פעם אחר פעם.

יש פער – הוא לא אמר זאת, אבל זה משתמע מדבריו – בין ההבנה וההערכה של הציבור את ולפועלו לבין אלה של התקשורת. ולכן הוא אינו מופתע מנצחונותיו בבחירות, זו התקשורת שנתפסת המומה מכך בכל פעם מחדש. הפער הזה עמד בחדר לכל אורך השיחה. והוא אמיתי ונוכח, והוא מפריע מאד לראש הממשלה.

4. בניגוד לתפיסה הרווחת אצל חלק מחבריי בשמאל, יש לו אידיאולוגיה של ממש. הן לגבי הסכסוך הישראלי/פלסטיני, הן לגבי מקומה של ישראל במרחב הגיאו פוליטי בו היא מתקיימת והן כלכלית, כמובן.

לזכותו יש לומר, שהוא עקבי למדי בתפיסת העולם הזו, גם אם הוא לא אחת מזגזג מול דעת הקהל העולמית, או מול מנהיגים זרים, מטעמים דיפלומטיים כאלה ואחרים. הבעיה העיקרית היא שתפיסות היסוד שלו את הסכסוך ואת הצפוי לישראל במרחב פסימיות מאד.

אפשר שהוא צודק בראייה היסטורית – אבל הוא אינו מבטיח תקווה מתוך יוזמה לשינוי, אלא מתוך דוקטרינת התבססות על עוצמה ישראלית שהולכת וגוברת, לפי העיקרון של חוק הג׳ונגל בו החזק שורד.

משימתו העיקרית, האסטרטגית, אם הצלחתי להפנים את מסריו, היא בניית שדרת הכח של ישראל בכמה מישורים והצבתה בפוזיציה טובה, כזאת של כח, אל מול שלל האתגרים שעדיין צפויים לבוא. הוא אינו אופטימיסט, אפילו לא קרוב לכך, אבל לשיטתו הוא גם אינו פסימיסט מושבע כי אם ריאליסט חף מכל תמימות.

5. הוא באמת ובתמים מאמין, ממקום של שכנוע פנימי עמוק, שההיסטוריה הישראלית חבה לו חוב גדול, ושרק השנים ילמדו כמה צדק כשהיה הראשון לזהות דברים וכמה חוב זה הוא קריטי. העובדה שההיסטוריה תשפוט אותו רק בעתיד (אולי, אפילו, הרחוק), הופכת את ההווה בעיניו למעט בלתי נסבל.

6. הוא מאמין באמת ובתמים שהשקפת העולם הכלכלית שלו חברתית. לא במושגים של דפני ליף ושלי יחימוביץ׳, כמובן, אבל בבסיס תפיסתו עומדת הגישה כי איתנותה הפיננסית והפיסקאלית של ישראל מאפשרים לה להיות חברתית. שאלמלא מדיניותו הכלכלית כשר אוצר (תפקיד עליו הוא מדבר בערגה בלתי מוסתרת) וכראש ממשלה, הייתה ישראל היום במצבה של יוון, ואז לך תבקש לך צדק חברתי, כשהמדינה עצמה קורסת.

להבנתו – ישראל חזקה כלכלית היא ישראל שמתאפשר בה בכלל מרחב מחייה לסתיו שפיריות למיניהן.

7. הוא זוכר כל פגיעה וכל סטירת לחי פוליטית שקיבל ויש בו מידה לא מבוטלת של לעג, ואפילו בוז, כלפי חלק מיריביו/עמיתיו, אבל הוא שחקן פוליטי שיסביר בתחילת המשפט למה לא היה ביכולתו לפטר את ליברמן בתקופת ״צוק איתן״ ובחלקו השני למה שיבוצו כשר ביטחון בממשלתו הנוכחית הוא מהלך מתחייב עבורו ועבור ממשלתו הצרה דאז. שנאמר: הפנקס פתוח והיד רושמת, אבל קטנוני ונקמן הוא לא. לא כשזה מגיע לתועלת פוליטית ולאינטרסים תועלתניים.

8. הוא ניימדרופר לא קטן, אבל הוא בכל זאת ראש הממשלה. וכשהוא מספר שהוא מכנה את פוטין ״ולדימיר״, זה נשמע מעט כמו ילד שמשוויץ בהיכרותו עם סלב; אבל, היי, הוא באמת מכיר את הסלב.

9. הוא יקדיש עשרות שעות רבות מלוח הזמנים המטורף שלו לשיחות עם עיתונאים, אבל לא יתראיין. למה? בין השורות הוא רומז שהוא לא בוטח בעיתונאים. צודק. ועדיין, אם ככה: למה הוא נפגש עימם ומשקיע בהם כה הרבה מזמנו? הוא אדם רב סתירות, נתניהו. גם את זה אי אפשר לקחת ממנו.

10. כוחו הרטורי באמת יוצא דופן. הוא יושב בחדר מלא באנשים שמתפרנסים מכוחם הרטורי ולאיש אין ספק בעליונותו בתחום זה עליהם. זה מרשים מאד לצפייה ולהאזנה, ומסגיר גם חלק מכוחו בנאומים ובכנסים פוליטיים ואחרים. איכויות כוכב הרוק שלו אינן ניתנות להכחשה.

11. הוא רזה מעט והחליפה מונחת עליו פחות טוב מהמצופה. ביקור אצל החייט מתבקש.

12. אם היה נותן לציבור להאזין לו ולצפות בו שוטח את טענותיו ומשנתו ותפיסת עולמו, היה קונה לא מעט כבוד, גם אצל אלה שסבורים שהוא לא עושה את עבודתו כהלכה. אבל החרדה מפני המיקרופון (להוציא בתקופת בחירות) חזקה ממנו; וגוברת אפילו על כושר השיפוט התועלתני/הישרדותי שלו.

13. הוא לא הולך לשום מקום. ולדעתי, אם הדבר תלוי בו, ימשיך לשבת בלשכה הזאת עשרים שנים נוספות. יותר משהוא מעוניין בהישרדות פוליטית אישית, אני סבור שהוא באמת ובתמים מאמין שהוא האדם היחיד בעולם, בוודאי בישראל, שיכול לנהל את המדינה שלנו מתוך הבנה של טובתה.

ומכאן: נכון שהוא עוסק בהישרדות פוליטית; אבל להבנתו הישרדותו הפוליטית היא לטובתה של ישראל, הרבה לפני שלו. כי עבור בנימין נתניהו – אין הפרדה של ממש בין תועלתה של ישראל לתועלתו שלו. כי עבור בנימין נתניהו, המדינה היא נתניהו. ונתניהו הוא מדינת ישראל.

ובאופן משונה ומגונה, לטוב ולרע, ואפילו לנורא, זה קצת נכון.

• מתוך דף הפייסבוק של שי גולדן