אני לא רוצה לטעון שהוא סמל של התקופה. אני אפילו לא מבקש לשכנע שככה זה גנרלים אחרי פרישה.
אז למה, בעצם, המקרה של עוזי דיין כל כך מוציא מהדעת?
במאי 99 אהוד ברק ניצח בבחירות את בנימין נתניהו. לכול המערכת הצבאית ברור שניצחונו של ברק הוא גם משיחתו לכהונת הרמטכ”ל של האלוף עוזי דיין. סגן הרמטכ”ל ניצב אז במשבצת הברורה של איש תנועת העבודה, מרכז-שמאל, ממשיך טבעי של רבין וברק. המיצוב לא היה מקרי.
דיין נטל חלק משמעותי בשיחות השלום של שנות התשעים עם הפלשתינים. הוא היה אחראי על פינוי חברון בתקופת נתניהו. אם פושעי אוסלו היו מועמדים פעם לדין, דיין בטח היה מוצא את עצמו על ספסל הנאשמים.
באותה תקופה, ספטמבר 1999, כותב עליו ארי שביט פרופיל מחמיא.
“הומניסט בעל נטיות אינטלקטואליות”, הוא מוגדר שם, “במובנים מסוימים הוא (דיין – ר.ד.) הקדים את זמנו: כבר לפני 15 שנים נחשב לקצין ליברלי למדי בעל רגישות גדולה לצרכי הפרט”.
שביט שאל אותו: אתה ליווית את התהליך עם הפלשתינאים מראשיתו. האם במבט כולל אתה יכול לומר שהוא עובד?
“מדובר בתהליך קשה וכואב, שנוי במחלוקת. לדעתי, מבחינה ביטחונית ובראייה ארוכת טווח, זו דרך שנכון ללכת בה”.
ואז אירעה התאונה. דרכו הבטוחה של הרמטכ”ל המיועד התרסקה.
אהוד ברק עף ולמחליפו, אריאל שרון, לא הייתה חיבה יתרה לאלוף הנגוע בשמאלנות. מבאס, אין ספק, אבל סביר להניח שאף אחד בעולם לא היה משער שהדכדוך של דיין, יתורגם למחוזות ההזויים שבהם הוא צועד מאז.
זה התחיל בהקמה היהירה של מפלגה שבנויה סביב הכריזמה שלו. הוא דיבר אז בביטחון על מספר דו ספרתי של מנדטים, שרף מיליונים של תורמים שהאמינו בו וגמר במבוכה גדולה עם 17 אלף קולות.
“תפנית” של דיין, אגב, הטיפה ל”התנתקות 2″, פינוי התנחלויות מבודדות וקביעה חד צדדית של קו גבול על בסיס דמוגרפי. ממש מפלגת העבודה קלאסי.
ואז דיין, כנראה, החליט לנקום במחנה הפוליטי שלו, על כך שלא בחר בו.
הנה כמה מהדברים שהוא עשה:
1. הוא שימש כפנים של תנועת המחאה נגד מלחמת לבנון השנייה בלי לגלות לנו שמי שבעצם מפעיל את הכול מאחורה זה נתניהו ובנט.
2. הוא הצטרף לליכוד וניסה להתמודד שם על מקום. טוב, אולי הוא “התפכח” מהשלום שמלום.
3. הוא התחיל להוביל סיורים ליריחו, חברון, שומרון במימון ארגוני ימין עמוק. הכול נעשה במסווה תמים של הכרת “ארץ ישראל”, דיין, מסתבר, מזועזע מהבורות של העם ורוצה ללמד אותו על “ארץ ישראל” דרך הרגליים. מעניין שבתקופת “תפנית” הוא לא ידע על הבורות הזאת.
4. הוא יו”ר מפעל הפיס, ארגון ששר האוצר כחלון, באומץ ובחוכמה הסיר ממנו עכשיו קצת את המעטה השקרי והזכיר לכולנו שבסוף מדובר בארגון שלא פעם הורס לאנשים החלשים ביותר את החיים. לדיין, שפעם עשה קמפיין על טוהר מידות, זה לא מפריע.
5. עכשיו דיין הולך להעיד במשפט אלאור עזריה. כעד הגנה, כמובן. מה הוא קשור? מה זאת אומרת? לדיין יש סיפור מרגש, שהוא סיפר ברדיו דרום: “היה לי מקרה דומה אפילו יותר חמור, הרבה יותר חמור, כי נהרגו בו חמישה פלסטינים על ידי לוחמים של הצנחנים במעבר תרקומיא, שלא רק שהם לא היו טרוריסטים, הם גם לא היו שב”חים. הם היו אנשים שחזרו מעבודה בישראל והייתה שם איזו אי הבנה… אמרתי, עכשיו שלושה ימים אתם עושים ועדת חקירה… לא פצ”ר ולא מצ”ח ולא אף אחד, לי אתם נותנים את התוצאות…החיילים אפילו לא עמדו למשפט”.
ולכן, המקרה של דיין כל כך מוציא מהדעת. מילא היה עושה את כול זה כדי להיות שר ביטחון, גם מגעיל, אבל איך איש עתיר זכויות, בלי בעיות פרנסה, מבצע תהליך התקרנפות בשביל בונבון עלוב כמו תפקיד יו”ר מפעל הפיס?
ולא, אסור לראות בדיין דוגמא לרוח התקופה, כי אם הוא דוגמא למשהו, אז זה הופך את מלך הקרנפים לעוד אחד בעדר.
• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר התפרסם ב’הארץ’