האולם מלא מפה לפה. מחיאות כפיים מלוות את צעדיו של המאסטרו למקומו במרכז הבמה, הוא מעיף מבט בפרטיטורה המונחת לפניו. עכשיו צריך להיות שקט. מי שהתכוון להשתעל, יאלץ לדחות זאת להפסקה שבין הקטעים. שרביט הניצוח מונף אל-על, וניגון היצירה יוצא לדרך.
התזמורת תנגן כעת את היצירה ‘כי אנו עמך, אנו נחלתך’ – פרי עטו של ר’ דורון טויסטר. היצירה מבוססת על הניגון החבד”י ‘כי אנו עמך’.
“יצירה איננה עיבוד”, מסביר דורון. “המוטיב המרכזי לאורך היצירה הוא הניגון כי אנו עמך. אך היצירה עצמה נלקחת לכיוונים שונים, מקצבים וסגנונות שונים. גם שילוב של קטעים מניגונים אחרים אפשר למצוא בה”.
מהסיבה הזאת, אם תרצו ללמוד את הניגון ‘כי אנו עמך’, עדיף שתחפשו את הניגון בניח”ח (ניגוני חסידי חב”ד).
היצירה זיכתה את דורון ב’פרס שרת התרבות ליצירה לשנת 2013′.
מנימוקי השופטים: “הוועדה מציינת לשבח את יצירתו הייחודית של דורון טויסטר הנקראת ‘כי אנו עמך’. יצירתו הינה יצירה מקורית המביאה אל העולם התזמורתי הסימפוני את צלילי הניגון המזרח אירופאי. שילוב פיוט המזרח אירופאי עם מזיגה צבעונית של תיזמור סימפוני הינה מרשימה ומשכנעת, ועל כך הוא ראוי להערכה”.
• האם היצירה נכתבה במיוחד לתחרות?
“לא, ממש לא. בהשגחה פרטית נפלאה, כתבתי את היצירה שבעצם בדיעבד התאימה לנושא התחרות. הכתיבה עצמה נמשכה מספר חודשים. כשכל יום אני מקדיש לה מספר שעות”.
• ומדוע בחרת בניגון זה?
“ראיתי בו משהו מיוחד. הניגון עצמו מורכב מסולם ייחודי, מה שנתן לי השראה לפתח אותו למקומות שונים. התוצאה הסופית נשמעת כמו שילוב של ניגון יהודי וישראלי, מה שגרם לשופטים לקבל את היצירה ולהעניק לי את הפרס בגינה”.
•
דורון טויסטר, בן 58, הוא צ’לן, פסנתרן, מלחין, מעבד קלאסי ויוצר ישראלי. משמש כיום כצ’לן ראשון של ה”תזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון”, ושל “תזמורת האופרה הישראלית”.
“צ’לן ראשון” הינו תפקיד בכיר המעיד על רמתו הגבוהה של הצ’לן, כך שאם היצירה תכיל סולו המיועד לצ’לו, הוא יתכבד לבצע אותו.
דורון נולד בדרבן שבדרום אפריקה. בהיותו בגיל חמש החל את לימודי הפסנתר אצל אמו, שהייתה מורה למוזיקה. בגיל 6 החל את לימודי הצ’לו, אצל המורה הנודע פרופ’ עוזי ויזל.
• מדוע צ’לו, ולא קרן-יער למשל?
“הוריי לקחו אותי לקונצרט, ושאלו אותי מה הייתי רוצה ללמוד. בתחילה הצבעתי על ה’קונטרה-בס’, כי הוא הכי גדול ומרשים. הוריי הסבירו לי בעדינות שזה גדול בשבילי, אז ירדנו לצ’לו. אמי מספרת, שמאז שהתחלתי לנגן, הפכתי להיות רגוע יותר, מה שלא היה קודם לכן. כנראה שהיה חסר לי בנפש העניין המוסיקלי”.
• ומאז אתה מנגן, ללא הפסקה וללא רגעי משבר?
“אכן. היה לי מורה שהכניס בי אמביציה חזקה”.
החזרה בתשובה
דורון, כפי שאפשר לנחש, לא נולד בבית חרדי, וגם לא דתי.
הבית שבו גדל, היה מנותק מכל זיק של יהדות. אפילו את מנהג בר-המצווה, שאותו מקיימים גם בבתים הרחוקים משמירת תורה ומצוות – לא זכה לחגוג.
חיים אלו, הרחוקים מתורה ומצוות, נמשכו עד קרוב לחתונתו.
• באיזו נקודת-זמן החלה ההתקרבות אל היהדות?
“קשה לי להצביע על נקודת זמן כזו, כי זה קרה בהדרגה. אם כי אפשר לומר ששבירת הסטיגמות השליליות עליהם גדלנו אני ורעייתי, התרחשה בתקופה בה רעייתי שימשה כמדריכה בבית ספר שדה, ופגשה שם בין-השאר, בנות דתיות. הן הכירו לה את הרב בלייכר. היינו מתארחים אצלו בשבתות, והתוודענו לציבור הדתי אחר מזה שידענו עד אז, אינטלגנט ומאיר פנים. מהנקודה הזאת נהיינו יותר פתוחים לקבל את היהדות”.
הלימודים באמריקה
בין השנים תש”מ-תשמ”ד, למד והשתלם בנגינת הצ’לו, באוניברסיטת בלומינגטון באינדיאנה שבארצות הברית. במקביל, רעייתו עסקה בלימוד אמנות.
בזמנו הפנוי פונה דורון לספריית האוניברסיטה, ספריה ענקית השוכנת בבניין של 15 (!) קומות. ומתוך מאות אלפי ספרים, חלקם היו גם ספרים בעברית.
• היו שם גם ספרים על יהדות?
“כן ודאי, הזדמן לי לקרוא שם את ספרו של הרמב”ם – ‘משנה תורה’. שמעתי אז על גדלותו של הרמב”ם, ואכן מאוד אהבתי את סגנונו”.
לקראת סוף ארבע שנות הלימודים בארה”ב, עברו דורון ורעייתו תפארת-הגר, ימים לא קלים. תפארת היתה אז לקראת לידה ראשונה, ולמגינת ליבם בישר להם הרופא כי בלידה זו, ילד חי לא יהיה להם.
“מי שעזר לנו אז”, נזכר דורון, “הוא הרב אבי גרוסבאום, שהיה אז שליח הרבי מליובאוויטש זצ”ל בעיר. מטעם בית-החולים, רצו לקבור את הילדה בקבורה נוצרית ר”ל. אך הוא עשה מאמצים רבים, והעביר אותה לקבורה יהודית באינדיאנאפוליס”.
ענינים של השגחה-פרטית
באותם ימים שקדמו לאסון האישי שפקד אותם, קיבלה תפארת בקשה לעבודה אומנותית על סיפורו הידוע של הבעש”ט, שבירך אשה בילדים, ולאחר כשנה נולד לה בן. אך בהגיעו לגיל שנתיים ימים – נפטר הילד, וכשבאה אותה אשה אל הבעש”ט, סיפר לה את הסיפור על גר צדק שכשהגיע לבבית דין של מעלה, ופסקו שירד שוב למשך שנתיים, כדי שיחיה את פרק הזמן שהיה חסר לו, אצל אשה יהודיה כשרה – והאשה הזו זכתה לגדל את הנשמה היקרה.
“וכשבאו לנחם אותנו חברים וידידים”, מספר דורון, “הגיע גם הרב אבי גרוסבאום. ובדברי ניחומיו סיפר לנו את הסיפור על הבעש”ט! אותו סיפור שעליו עשתה רעייתי את עבודת-האמנות. ראינו עניינים של השגחה-פרטית, שלקחו אותנו שלב אחרי שלב אל תוך היהדות. בימים שלאחר מכן, התגוררנו אצל סבתה של אשתי, שהיתה דתיה. והיא הדריכה אותנו בעניינים של טהרת-המשפחה. ומאז ברוך ה’ לא היו יותר בעיות של לידה”.
“אחרי הלימודים בארה”ב”, מספר דורון, “חיפשנו – אני ואשתי – מקום מגורים ועבודה.
“אחד מחבריי, שהיה מנגן בכינור, שהה באותם ימים בדרום אפריקה. הוא פנה אלי בהצעה להשתלב בתזמורת הפילהרמונית המקומית. שלחתי אליו דוגמת נגינה שלי על קלטת. לאחר מספר ימים קיבלתי תשובה חיובית, ויותר מכך, שלחו לי כרטיס טיסה וחוזה חתום. כלומר, רק תבוא.
“בנקודה זו, כבר ידענו אני ואשתי, ששמירת שבת תהיה חלק מחיינו, ולא אוכל לעבוד בשבת.
“פניתי לחברי שהיה המקשר ביננו, וביקשתי שיברר מה בעניין הנגינה בשבתות וחגים, האם יהיה ניתן להיעדר מהתזמורת בימים אלו. התשובה שקיבלנו הייתה, שהם מוכנים להתפשר על חגים, אך שבתות אינם מוכנים… מסתבר שעיקר הנגינה שם היא בסופי-שבוע. שישי בערב.
“כמובן שהתשובה שקיבלנו מהם לא אפשרה לנו לקבל את ההצעה. במקביל, באותו זמן פנו אלי מתזמורת הפילהרמונית באר-שבע בהצעת עבודה. לאחר בדיקה קצרה, נענינו להצעתם וקבענו את מגורינו בעיר באר-שבע”.
• ומשמירת השבת, אתם עוברים לשמירת מצוות מלאה.
“אכן, שמירת-השבת הייתה רק ההתחלה. לאחר הגעתנו לעיר באר-שבע, פניתי לרב העיר בבקשה שיפנה אותנו לשיעורי-תורה, כדי שנוכל להתקדם עוד בשמירת המצוות. הרב, שכנראה לא רצה ‘לתפוס צד’ למגזר כזה או אחר – מה שלי כלל לא היה ידוע, על קיומם של מגזרים שונים… – ענה לי: ‘יגעת ומצאת תאמין’.
“ומכיוון שהרקע שלנו הוא מהאקדמיה, הזדמן לנו להכיר את הרב יחזקאל סופר, שהיה אז רב הקמפוס של אוניברסיטת באר-שבע. השתתפנו בשיעורים שנמסרו על ידו, ובמשך הזמן הוא יצר איתנו קשר אישי, הזמין אותנו לשבתות, וכך התקדמנו צעד אחר צעד. הנחת תפילין הראשונה שלי, הייתה על ידי הרב יחזקאל סופר…”
לאחר כחמש שנות מגורים בבאר-שבע, קיבל דורון הצעה מתזמורת חדשה בעיר ראשון-לציון. הוא ואשתו בוחרים לקבל את ההצעה. “חשבנו על מקום חינוך לילדינו. היום אני שומע שבבאר-שבע קיימים מוסדות חינוך לרוב, אך אז הייתה באר-שבע סוג של פרובינציה”.
דורון ומשפחתו עוברים לעיר רחובות הסמוכה לעיר ראשון-לציון, בעקבות קשר שהיה להם עם תושב העיר הרב יצחק ערד, במסגרת סמינרים שהיה עורך.
• ובעקבות החזרה-בתשובה, האם אתה חושב לעזוב את המוסיקה?
“לא, בכלל לא. תמיד ידעתי שהייעוד שלי הוא במוסיקה. אני גם לא רואה סתירה בין המוסיקה לחזרה-בתשובה”.
•
אם יש לכם תוכנית כלשהי, להיות נגנים בתזמורת סימפונית, הרי שלדעתו של דורון מדובר במשימה קשה, עד בלתי אפשרית:
“מאוד קשה להגיע לרמה גבוהה של נגינה למי שמנהל אורח חיים דתי. כדי להגיע לרמה גבוהה, נדרש אימון יום-יומי, והתמסרות מוחלטת. בזמן שהאדם הדתי קם בבוקר, הולך להתפלל וללמוד. חברו שאינו דתי, כבר מתאמן זה מספר שעות”.
קצת קשה לי להסכים לדעתו של דורון בעניין הזה. אנו מכירים נגנים רבים שגדלו בבית דתי וחרדי, והם נחשבים לנגנים ברמות הגבוהות ביותר.
מעבר להיותו נגן צ’לו מקצועי, עוסק דורון גם בכתיבת יצירות ועיבודים. יהיה מעניין לשמוע את חוות דעתו על העיבודים במוסיקה החסידית, העושים שימוש יותר במוסיקה-מיינסטרימית, לעומת זו הסימפונית.
מסתבר שהצלילים אינם כה ערבים לאזנו: “תשמע, יש את הניגון עצמו, ויש איך שאתה מגיש אותו. הניגונים עצמם, בעיקר אם מדברים על ניגוני חב”ד, הם ברמה הכי גבוהה. השאלה היא כאמור כיצד מגישים אותם. לצערי המוסיקה שאני שומע היא ברמה נמוכה, ההרמוניה לא מספיק מרשימה”.
• אתה מבין שהם עושים זאת מבחירה ולא מחוסר מקצועיות. רוב הציבור לא יכול ליהנות ממוסיקה קלאסית, היא כבדה מדי עבורו. הוא מעדיף דווקא את המוסיקה הקלילה יותר. אתה יכול להבין אותו?
“הרגילו אותו לכך, אז זה מה שהוא אוהב. זה לא אומר שזה טוב”.
• ישנם מקרים שנצטרך דווקא את הלהקה הפשוטה, כדי לרקוד בחתונה למשל?
דורון נאלץ להסכים לכך. שהרי הוא עצמו בנישואי צאצאיו לא הזמין את התזמורת הפילהרמונית ראשל”צ, אלא הסתפק במוסיקאי הקלידן אלאור ולנר…
“לאלאור יש רקע במוסיקה קלאסית, הוא מנגן פסנתר ברמה הכי גבוהה”, הוא מנסה להתנחם.
דורון, בעל חזות חרדית מובהקת, הוא דמות יוצאת-דופן בנופה של התזמורת.
“יש עוד נגן דתי איתי בתזמורת”, מספר דורון. “היו זמנים שהיינו חמשה דתיים. בכל תזמורת אפשר למצוא מספר נגנים דתיים”.
למרות התייחסותו הטבעית של דורון לנגנים דתיים בתזמורת. ראוי לציין בכל זאת, שתפקידו כצ’לן ראשון, מבליט הרבה יותר את נוכחותו על הבמה. שלא לדבר על עיסוקו בכתיבת יצירות, המעניק לו מקום של כבוד בתזמורת, ובתעשייה המוסיקלית בכלל.
•
וכשמסתיימת לה נגינת היצירה ‘כי אנו עמך’, מריע הקהל ממושכות, ובינתיים, מגיע דורון למרכז הבמה וקד קידה לקהל. חלק מהם ודאי הופתע נוכח חזותו של כותב היצירה.
דורון מסביר לי, כי לפי כללי התזמורת, אם כותב היצירה נוכח, הוא מתכבד להראות את עצמו בפני קהל-הצופים.
אנחנו, מצטרפים לתשואות, גם על המוסיקה, וגם ובעיקר, על מסע חיים נפלא אל חיק היהדות.