ברקיע נראים כבר כוכבים רבים, אך בתוך האולם פנימה 'רעווא דרעווין', הזמן נעצר, השעון פסק מלכת. כאילו העולם נעצר לרגעים מספר.
וברגע אחד כבה האור באולם, וקול דממה דקה נשמע, וראש הישיבה פותח בסיפור הנודע, בניגון מיוחד שמתנגן כבר 50 שנה.
"וכך היה מספר המשגיח בסלבודקא... כשרצה להמשיל להם משל... על יכולותיו העצומות של האדם".
•
זכיתי להיות מתלמידיו של ראש הישיבה הגרב''מ אזרחי; את מחנה 'בני תורה' זכיתי להכיר מכמה זוויות לאורך השנים; את רגעי ההוד הללו זכיתי לחוות שוב ושוב במרוצת השנים - ובמוצאי שבת האחרון, כאשר שוב ישבתי בין מאות בחורים, מישיבות שונות וזרמים שונים, זו הייתה ההרגשה של כאילו בפעם הראשונה...
ההקדמה בה מאריך ראש הישיבה על הכוח הטמון בכל אחד מן היושבים, על היכולות, על הקשיים, על משימת החיים של כל נשמה ונשמה שהגיעה כאן לעולם, כאשר בראש סולם המשימות התפקיד להחיות נשמות, להחיות כל אחד את נשמתו שלו, לדאוג להגשמת ייעודו.
אבל המיוחד, איך מרן ראש הישיבה ממרום גילו, ממרום גדלותו העצומה, נוגע בכל נער ונער, בכל צעיר ומבוגר, בכל אחד ואחד, בנקודה המיוחדת לו.
וכך מתמלא האולם במשתתפי המחנה ובכל אותם רבים הגרים בסמיכות, ומנצלים הזדמנות נדירה לחוות רגעים נדירים של עוצמה.
•
ואז כאשר נשמעת הקריאה, הזעקה של ראש הישיבה: "יצחק אלחנן שמאלה", אפשר להרגיש את הדמעות, את רגע קבלת ההחלטות, את ההרגשה של זהו, הגיע הזמן לעצור ולחשוב, איפה אני, איפה אנחנו, וכמה צריך להיזהר לא להיות 'מצבות חיות', שלא ייחרט על מצחנו פ.נ. כלשונו.
ולאחר זמן אשמע בחורים צעירים ששואלים 'מה הלאה', 'איך ממשיכים' - אנחנו חייבים להגשים ולא לפחד מקשיים.
וכבר לא משנה מה יהיו לבסוף ההחלטות, אבל כולם ברגעים אלו עצרו את מרוץ החיים, עצרו את עולם הדמיונות, והבינו שישנם רגעים נדירים, הזדמנויות בלתי חזרות, שאפשר לעשות מהפכות ולנצל ולהגשים השאיפות.
והנה פורצת לה השירה "נפש וגוף את חובקת", וראש הישיבה זועק "דופק חיינו רק את" בדמעות החודרות וממיסות את כל הלבבות, ואז "אל תוך תוכנו חודרת לטעת חיים לעד"...
נדלקים האורות, ומאות צעירים חבוקים בריקודים ודמעות, ''ואהבתך אל תסיר ממנו.. ממנו לעולמים.. ממנו לעולמים".
זר לא יבין זאת.
• הרב ישראל אברמובסקי הוא ראש בית מדרש ''תורה והלכה'
