גראונד זירו
“אי אפשר להספיק לראות הכל בניו-יורק, אבל זה כל-כך מה שמיוחד בה, שהיא משאירה טעם של עוד”.
את המשפט הזה שמעתי מאשתי מידי שעה עגולה, לאחר ביקור בשכיות החמדה של העיר העסוקה בעולם.
המסקנה שלי: זה נכון ביחס לכל מקום לא מוכר. לשון אחר, גם לקרית אתא יש את הרגעים שלה.
אז נכון, נסענו במעבורת אל פסל החירות. גוש אבן ירוק שניצב במרכזו של אי הסמוך לניו-יורק. הפסל נחמד והמודעות לסיפור שמאחוריו מוסיפה לו הילת חן היסטורית, אבל כאב הראש הנלווה לנסיעה במעבורת עם אלף תיירים מכל העולם, שרק עושים סלפי בכל פינה, קצת פוגם בהנאה.
לשם מה יש צורך בתמונות? אינני מתכוון לשכנע אי-מי ממכרי באמצעות התמונה בה אני נראה זוקר שתי אצבעות [למה דווקא שתיים?] שאכן ביקרתי במקום.
משם המשכנו אל החלק האמנותי.
במוזיאון המטרופוליטן, הנחשב לאחד מאתרי האמנות החשובים בעולם, מוצב מחירון בו נכתב כי המבקר משלם בכניסה 25 דולר. כמובן אינך חייב, אך רוב המבקרים התמימים אינם מודעים לכך.
אנחנו כישראלים היינו מודעים, ובחרנו לתרום דולר. הפקידה לא חייכה וספרה בקול את הכסף, כשהיא מסכמת לעצמה בזעף שישה דולרים.
במוזיאון עצמו ראיתי שבנותיי שקטות מהרגיל. הן הביטו ממושכות בעשרות אלפי פסלי האבן של ראשי הרומאים, המצרים, והיוונים, ולא הוציאו הגה מפיהן. שמחתי כי הן מגלות עניין באומנות, אך אז אמרה הקטנה: המקום הזה עושה לי בחילה.
פניתי לאחותה הבכירה שסירבה לחלוק אתי את מסקנותיה. היא הסכימה לומר רק זאת: “אילו נתון היה הדבר בידי, הייתי מחריבה את המקום בפצצת אטום אחת גדולה”.
הצלחתי להתרשם שהן לא מאוד נהנו מן המקום, ובעצת חמי נסענו לגראונד זירו, לבקר ב’מגדל החירות’ שהוקם במקום בו עמדו פעם ‘התאומים’, שהוחרבו בפיגוע ב-2001.
התצפית מגובה 1772 רגל אל העיר ניו-יורק, האיים, הגשרים, והאוקיינוסים הם אחד המראות המרשמים שחוויתי, אם כי דבר אחד לא התחוור לי: מדוע נקרא המקום בשם היומרני ‘מגדל החירות’, אם עשרות סדרנים מלווים כל צעד שלך ודואגים שלא תחרוג חלילה מהתוואי המדויק אותו קבעו.
בשלב מסוים ביקשתי להשתעל, אך רעייתי והפקידה השחורה שלידה קלטו את כוונותיי הזדוניות, והמבט הקשה שלהם הבהיר לי: חכה עד לאחר ההסבר של המדריך.
הוא דיבר בערך 20 דקות.
תניח לי
עם אוכל לא תהיה לך בעיה בניו-יורק, הבטיחו כולם, העיר טעונה במסעדות כשרות ולמהדרין.
ובכן, לא בדיוק.
טיול משובב נפש במשך ימים תמימים משכונת בורו-פארק לפלטבוש עם עצירה בויאלמסבורג יוביל אותך למכולות ומסעדות עם שמות יהודיים מהשטיטעל והכשרים טובים – אך במנהטן, זו עם הבניינים הבלתי מסתיימים, המצב מעט שונה. צריך לחפש.
האינטרנט, והליכה קלילה של שני ק”מ עם עוד 46 ריבוא בני אדם, הובילו אותנו למסעדה חלבית עליה צוין כי היא מציעה סלטים, גבינות, ודגים כשרים. אלא שאז התברר כי במדף מתחת הגבינה ה’כשרה’ נמכרים חטיפי עוף, קציצות בשר ושאר מטעמים. אפשר לערבב כמובן, בשר עם גבינה, כשרה כזכור.
בשר, דגים, גבינה, איך ייתכן? ובכן זו ניו-יורק, הכל אפשרי בה.
שעה מאוחר יותר, מצאתי את עצמי מנסה לשוחח בטלפון באנגלית עם בחור ממסעדה בשם ‘מנדי’ז’, שקטע אותי ואמר לי בעברית: “אתה ממש מולי, אח שלי, רק תרד במדרגות”.
זו היתה מסעדה כשרה למהדרין, והמנהל היה ישראלי לשעבר. זינקתי לעברו, וחיבקתי אותו באושר. הוא דיבר עברית והציע אוכל כשר.
חבל לי שהוא לא ראה כמוני את הדברים עין בעין, שכן הוא ביקש ממני בנימוס להניח לו, להתרחק מטר, ולומר לו סוף-סוף למען השם מה אני רואה להזמין.
רק תבוא
היחס לחב”ד בישראל מתחלק לשניים: אלו שלא אוהבים את חב”ד, ואלו שיצאו אי פעם מגבולות הארץ.
קשה, אולי בלתי אפשרי לדמיין יהודי מזרם כל שהוא, המצוי בניכר, שנחשף לאהבה הבלתי פוסקת של החסידים הללו, שלא מבקשים מאומה מאורחיהם – שלא יחוש חיבה כלפיהם.
מנהטן היא העיר היקרה בעולם [אמר לי חמי, כזכור], ובלב העיר מצוי בנין יפה של ‘חב”ד ליובאוויטש’.
מה עושים בשבת בעיר הכל-כך גוית הזו? הולכים להתפלל במרכז היהודי, ובדיוק כמו ישראלי לא מודיעים על כך מראש.
כצפוי הוזמנו מכל הלב לסעודת שבת עשירה [להערכתי, שווי המנה שאכל כל סועד מאתנו נע בין 20-30 דולר. היינו שבעה, ולידנו ישבו בערך 300].
בשעת הסעודה ישב לידי חסיד שהתעניין בסיבת בואינו, הציע לעזור [גשמית ורוחנית – ברכה ב’ציון’], וביקש בתמורה רק דבר אחד: שנבוא למחרת לסעודה, גם אם לא לתפילה.
הטור הזה מוקדש לאמא שטענה כי איבדה עניין ב’חרדים 10′ לרגל נסיעתי. אז הנה טקסט מיקירך, ובהזדמנות זו תוכלי להיווכח כי ישנם עוד כמה כותבים טובים ומרתקים באתר החדשות החרדי הגדול – חרדים 10.