כשהחתן והכלה נכנסו אל הרכבת התחתית

סינתזה: תהליך המיזוג, האיחוד או הצירוף של דברים שונים, של רעיונות או של סגנונות שונים לכדי יֵשות מורכבת אחת, שיש בה מהיסודות המרכיבים ומהות חדשה גם יחד [רב מילים].

בין שמים לארץ

אז נסענו לניו-יורק, טסנו – לצרכים רפואיים – אם נדייק, בטיסת אל-על 477, שאת מספרה זכרתי היטב. לא יכולתי להפסיק לדמיין את הטייס שלנו נוחת באי בודד כחלק ממזימה בינלאומית כלשהי, ובחדשות בישראל, כמו גם סביב העולם, לא יחדל הריטואל של “מה ארע לטיסה 447 בדרך לניו יורק”?

או גם: “טיסה 447 שיצאה מישראל ב-15 לאוגוסט, ושנשאה על סיפונה 700 נוסעים ביניהם העיתונאי אליעזר היון, נעלמה מהמכ”ם 6 שעות אחרי שהמריאה”.

כמובן שהכל בסוף יסתדר לשביעות רצון כולם. כל הנוסעים ישוחררו – זו היתה חטיפה אגב – ללא כל פגע, ואני, כעיתונאי מוכר שבדיוק נקלע לזירת האירוע, אתראיין לרשתות השונות ואסביר בענווה כי שמרנו על קור רוח בזכות האמונה, ובזכות יכולת עמידה איתנה.

אמא תהיה מאושרת, ותשלח את הראיונות לחברותיה בוואטסאפ, וגם בחשבון הפייסבוק שלי, האות K תופיע בסמיכות לסמל הלייקים.

אבל כל זה לא קרה, משום מה, והטיסה תודה לא-ל עברה בשלום וללא כל תקלות.

כן פגשתי באחד משיטוטי ב-12 השעות הבלתי נגמרות באחים גת. מה שלומך האחים גת? שאלתי, כי לא זכרתי מי הוא אריה ומי הוא גיל. הם היו נחמדים בדיוק כמו במסך, אולי אפילו יותר.

בינתיים במושב שמאחורי רבו בני זוג בגיל העמידה לאורך כל שעות הטיסה.

התגרה פרצה כבר בעת ההמראה וכללה את כל אירועי הימים האחרונים. חילופי האשמות והגידופים בין השניים יכלו למלא כרך עבה, אך רק לקראת סוף הטיסה, כשהבעל אמר: “ולמרות הכל סלחתי לך”, הבנתי שבני הזוג מצאו דרך נהדרת להעביר את השעות הארוכות.

כאילו לאשש את מחשבותי שמעתי את האיש אומר לרעייתו: “זהו סיימנו להיום”, והאשה מלמלה משהו לא מאד ברור, אך לאחר מכן השתתקה.

קצת היה חבל לי להיפרד מהזוג הנרגן, בטח לאור העובדה שתכניות הטלוויזיה הישראליות שהוקרנו במטוס, הבהירו לי לאיזה שפל בידורי נמוך התדרדרה המדיה הישראלית.

מטאטאת רחובות עם תיק אופנה

מנהטן היא העיר היקרה בעולם, ידע לספר לי חמי שנלווה אלינו, וגם צייד אותי בשרשרת אזהרות עם הנחיתה: אל תצעק ותדבר בקול רם (כמו שאתה רגיל), אל תמשוך תשומת לב (כמו שאתה רגיל), אל תיצמד לאנשים (כנ”ל), אל תסתכל לאנשים בעיניים (גם כנ”ל), אל תעמוד במרכז הכביש, המדרגות או היציאה (כמו שאתה אוהב לעשות), ותפסיק להגיד כמו ישראלי פרובינציאלי שהסנטרל-פארק (שאורכו עולה על 4 ק”מ) מזכיר לך בסך הכל את גן סאקר.

מהר מאוד הבנתי שהאיש ידע על מה הוא מדבר.

באמריקה הכל יכול להתרחש, גם ניגודים חסרי היגיון. האמריקני עשוי להיות חביב אליך באופן מעורר השתאות, אך אז להביט עליך בעיניים של רוצח המונים, רק כי התחככת בו כשניסית לצאת מדלתה של הרכבת. במעלית יחייכו אליך, ילחצו לך על הכפתור המבוקש, אך אם תצטרך לעלות והנוסעים המצויים במעלית ברגע זה דווקא יורדים, סבירות גבוהה שהם לא יאפשרו לך להיכנס.

הכל יכול לקרות בו זמנית.

כך למשל הופתעתי למצוא הומלסית יושבת באחת הפינות, כשמוחה מכווץ במאמץ אינטלקטואלי כשהיא מנסה לפתור תשבץ. גילה לא עלה על 35. יש לי עין לדברים האלה, ומלבד זאת, היא גם כתבה זאת על פיסת הקרטון שהיא הניחה ליד רגליה.

מספר מטרים ממנה ניקה את הכביש מטאטא רחובות שמשך את עיני. כשהבטתי עליו שוב הבנתי מה לכד את תשומת ליבי. הוא היה לבוש כפקיד בנק בכיר: מכנסיים וחולצה מגוהצים ונקיים ללא רבב, ונעליים ישיבתיות אלגנטיות.

יומיים מאוחר יותר, פגשתי בפארק את אחותו, שנשאה עם תיק אופנתי בידה האחת, ובשניה ליקטה פיסות לכלוך לתוך הפח שגלגלה.

האנשים צועדים במהירות ברחובות, והמדרכות הרחבות מלאות בהמוני אדם. צעידה בין מיליוני האנשים מגבירה את תחושת האפסיות של האדם ואת היותו עוד פרט לא באמת חשוב במכונה הענקית האנושית.

ביום ששלמה ארצי ירצה להיזכר שהוא בסך הכל יהודי לא צעיר עם שיער אפור, הוא יהיה חייב לטייל קצת בכיכר טיימס סקוור המוארת בשעות הלילה כבאור יום. הוא יכול לפזם לעצמו את שיריו המוכרים, איש אפילו לא יירק לכיוונו.

רכבות מהגהינום

ניו-יורק, כפי שיודע כל מי שביקר בה, מרושתת ב- 468 תחנות נוסעים וקווי רכבת באורך 373 ק”מ שרובם בנויים מתחת לאדמה.

“אתם חייבים לנסוע בסאבווי”, הכינו אותנו כל הנשמות הטובות. “עוברים בתוך ניו-יורק בקלות ממקום למקום באמצעות אלפי הקרונות”.

זה נכון, כמובן, אם מתעלמים מהחום הבלתי נסבל השורר מתחת לאדמה. בגהינום, ניתן להניח, יש רשת סאבווי דומה, רק ששם אתה עשוי להכיר חלק מהאנשים. למה האמריקנים לא חשבו לפתור את הלקונה הזו? איך ייתכן שבחלק ניכר מהתחנות אין ספסלי המתנה אלמנטריים? מה עושים נכים (אתנו היו שניים), בתחנות רבות בהם אין מעלית או מדרגות נעות? רק האמריקנים יכולים לענות על השאלה הזו, או שבעצם לא.

אין להם פנאי וחשק להתעסק בכך.

הרכבת גם שואבת את כל היצורים הביזאריים שמנסים רק להרוויח כמה סנטים מהנוסעים העייפים. כך, למשל, פגשנו זמרים מסוגים שונים ברכבת ומחוצה לה.

אחד מהם זיהה את הכיפה שעל ראשי ושר אתי ביחד את ‘הבה נגילה הבה’, וגם אמר לי “סבבה”.

מצד שני, אשה לא מזוהה השליכה מעל ראשי את הכיפה בשדרות ברודווי, כשמעיניה ניבטה שנאה תהומית. ניסיתי לגייס את רשימת הגידופים שהכרתי באנגלית וגיליתי שהרפטואר שלי דל מאוד. בחרתי לעשות את זה בעברית. זה היה קל, וגם העניק לי תחושה טובה ומשחררת.

מאוחר יותר, ב-12 בלילה, עלו לרכבת בני זוג, חתן וכלה. הם הצטלמו, וחייכו לנוסעים המנומנמים. לא יכולתי שלא לדמיין את החתן מישיבת בית מתתיהו ואת רעייתו מסמינר וולף, מטפסים לקו 400 בתום החתונה.

בניו-יורק פגשתי גם חבר טוב מימי הישיבה, יוצא הונגריה הנשוי לבחורה חרדית מקומית, ומכהן היום כמרצה בטורו-קולג’.

הוא סיפר לי את האנקדוטה הבאה: “ביום הראשון לעבודתי, כשהאנגלית בפי עדיין מגומגמת, הצגתי לתלמידים שאלה פשוטה ובסיסית במתמטיקה, והצעתי לקרוא את השמות כשהם יחשבו בינתיים על הפתרון.

כשסיימתי להקריא את השמות, שאלתי מי רוצה להשיב על הבעיה? כולם הביטו בי בפיות פעורים. התברר כי כולם היו רוסים שלא הבינו מילה ממה שדיברתי.

לנשיא הקולג’ אמרתי: אני מבקש שכר כפול – מורה למתמטיקה, ומורה לאנגלית”.

ומה עושים השנוררים הרבים מבין מתנגדי לימודי הליבה, שבקושי מצליחים לבטא ספרה באנגלית כשהם באים להתרים את היהודים העשירים לטובת המוסדות שלהם?

שוכרים ‘דרייברים’ – צעירים דוברים אנגלית, שנוטלים נתח נכבד מהכסף שתרם העשיר לאברכים העניים מארץ ישראל.