1.
חשבתם שהאולימפיאדה היא הנושא המדובר ביותר השבוע? מה פתאום. הנושא החם ביותר בימים האחרונים היה תנועת פועלי אגודת ישראל.
מי שלא מאמין מוזמן לבוא ולבדוק את חשבון המייל שלי.
מאז הטור שפורסם כאן בשבוע שעבר בעקבות פטירתו של ר’ שמואל עמנואל, איש פא”י הוותיק מקיבוץ שעלבים, אני נתון למתקפת נוסטלגיה חסרת תקדים. כמעט כל רבע שעה התקבלה הודעת מייל חדשה, מפורטת ונרגשת, ואני לא מגזים. פא”י-מאניה.
גם בשלוש-ארבע לפנות בוקר (ואולי דווקא בשעות האלה?) אנשים ישבו ושפכו את לבם על אבא או על סבא שלהם, או על הפרות של אבא או סבא שלהם. גם בתשעה באב המבול לא פסק. אחרי הקינות בבית הכנסת חיכו לי קינות על אובדנה של פא”י. אלי חפץ חיים ועריה.
הבוקר, כשניסיתי לעשות סדר (ערך חשוב בתנועת פא”י!) בתיבת הדואר האלקטרוני שלי ספרתי למעלה ממאה וחמישים מיילים. כל אחד מייצג משפחה וסיפור ורצון לדבר ולהזכיר ואולי גם להמשיך את הרוח הזאת, של חלוציות, יראת שמיים ועבודת כפיים.
הכותרת שבחרתי לטור בשבוע שעבר הייתה אישית, “געגועיי לפא”י”, אבל לא שיערתי עד כמה הגעגועים האלה הם קולקטיביים. כמה רבים הם האנשים שמצפים שתשוב לחיינו אלטרנטיבה כזאת. עורגים ממש. לאו דווקא לאופציה הפוליטית, אלא בעיקר לאופציה התרבותית-רוחנית, לדרך החיים.
2.
נתחיל בביקורת. כמה קוראים כתבו לי שרשמית התנועה עוד קיימת וחנוך ורדיגר, בנו של ח”כ ר’ אברהם ורדיגר, פועל רבות ומקים מוסדות חשובים (נכון). אפילו עיתון ‘שערים’ יוצא לאור פעם בכמה חודשים.
שנית, העירו לי שוב ושוב שלא ציינתי אישים רבים. נכון, טור אחד בעיתון (ועכשיו גם שניים) לא מתיימר להיות אנציקלופדיה לתולדות פא”י, אבל שם חשוב אחד כנראה באמת נשמט: הרב ד”ר יצחק ברויאר, נכדו של הרש”ר הירש.
רבים מכירים את הסיסמה של הסבא, “תורה עם דרך ארץ”, אבל הרב ברויאר הוא שטבע את הסיסמה הפחות מוכרת, והיותר מתאימה היום: “תורה עם דרך ארץ ישראל”. כלומר, תנועה שמחוברת לזמן ולמקום. לא סתם – כך התברר לי מעוד כמה תגובות מחכימות – אחד היישובים הראשונים ביהודה ושומרון, מבוא חורון, הוקם על ידי פא”י.
שלישית, ננזפתי על כך שתיארתי תמונת מצב אידיאלית, כאילו לא היו מחלוקות ומריבות קשות סביב פא”י בזירה הפוליטית (גם זה נכון).
ורביעית – ציינו שלא רק חקלאים היו בתנועה אלא גם בני עיר רבים וראוי להזכיר גם אותם.
אז הנה תיאור אחד כזה: “כשכתבת בטור את המילים ‘הוד קדומים, גם כשעוסקים בחולין של היומיום’ חשבתי על סבא שלי. זה לא סתם דימוי ציורי. הוא משקף בצורה מושלמת את המציאות. אני זוכר שבשבעה של סבא הגיעו שכנים לא דתיים מהשכונה ברחביה, שסיפרו על ההדר שאפף אותו גם כשהלך לבית הכנסת ביום חול למנחה וערבית”.
3.
אחר כך הגיעו כמה וכמה מיילים שהשורה התחתונה שלהם היא שהתנועה היא “בדיוק מה שחסר אצל…”.
אצל מי? אז ככה: פא”י היא בדיוק מה שחסר בציונות הדתית (“איבדנו את המחויבות הפשוטה והברורה לתורה ולהלכה”, כתב לי איש חינוך ותיק ומוכר), אחרים חשבו שפא”י היא בדיוק מה שחסר לחרדים (“חסר לנו השילוב הטבעי והבריא בין תורה לעבודה שהיה כל כך מובן מאליו פעם אצל מי שלא מסוגל ללמוד”, כתב לי קורא חרדי) ופא”י – כך כתב לי חוזר בתשובה טרי, נשמעת בדיוק כמו הנוסחה שחסרה לציבור שלו: “אנחנו באמת לא מוצאים את עצמנו בין בנט לבין ליצמן, ומחפשים מקום שיכיל אותנו. אולי הייקים הגרמנים האלה שעליהם כתבת הם הנוסחה?”.
היו גם מי שטענו שהם בעצמם הפא”יניקים החדשים.
אחד מהם, למשל, חרדי צעיר שעזב לאחרונה את הישיבה לטובת האקדמיה, הצליח באותה שעה גם להעלות פוסט ציני בפייסבוק על עולם התורה, וגם לכתוב לי שהוא-הוא הממשיך של ר’ שמואל עמנואל. הלוואי. הלוואי שזה היה כל כך פשוט.
4.
אז מה כן מייצג את התנועה? נדמה לי שרצינות היא המאפיין הראשון. סוג של יקיות, אפילו בוקיות, של יושר סרגלי, שחסרים היום בחברה הישראלית כולה.
נכדה של אחד ממייסדי התנועה כתבה לי: “אחת התכונות של החבורה הקדושה הזו הייתה שהמילים ‘אין לי כוח’ או ‘אחר כך’ פשוט לא היו קיימות בלקסיקון. האמירה הייתה תמיד: ‘כך צריך וכך עושים. עכשיו'”.
רפאל וסרטיל, תלמיד לשעבר בישיבה התיכונית בשעלבים, סיפר שהתפלל מדי בוקר תפילת ותיקין בחלק האחורי של בית המדרש, כשלצדו ר’ שמואל עמנואל ז”ל, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין: “הוא היה מתפלל בנחת, מילה במילה, והייתי פשוט נהנה להקשיב לתפילתו. דומני שפעם אחת הצלחתי להגיע לפניו לתפילה, ורשמתי לעצמי הישג חשוב”.
קורא אחר כתב על ראש ישיבה מפורסם שנהג לספר עד כמה בני היישובים של פא”י למדו היטב: “הבחורים האלה היו מתמידים כי הם ידעו שאין הנחות ואין תירוצים של עייפות או מחלה. הפרות צריכות אוכל וחליבה גם אם החקלאי חולה, ואתה חייב להעביר את צינורות ההשקיה בלילה גם אם אתה עייף מאוד. אז זה גם היה היחס המסור שלהם לתורה ולמסכת שלומדים עכשיו”.
וקורא אחד, שמתקרב לגיל שלושים, כתב לי: “הדור הבא לא נשאר פא”יניק אלא בחר בין חרדיות קלאסית לציונות דתית קלאסית. אבל לי יש בעיה. נשארתי פא”יניק. אפילו בענייני שידוכים אני אומר שהשיוך המגזרי שלי הוא פא”י. הבעיה שאין רווקות כאלה מתחת לגיל שבעים…”
5.
מאפיין נוסף של התנועה הוא הצניעות. לפעמים יש כאלה שעושים קמפיין ומיתוג ופרסום וסלוגנים עוד לפני שיש ארגון. כאן העשייה באה הרבה לפני יחסי הציבור.
הלל רוט, שמגדיר את עצמו “פא”ניק גאה, נכדו של ר’ הלל רוט מיסודות, ממקימי ההתיישבות החקלאית החרדית בארץ ישראל”, כתב לי כך: “לא הכרתי את ר’ שמואל עמנואל היקר עליו כתבת. כנראה שאחת הסיבות שלא הכרתי אותו הוא עצם היותו פא”יניק. את איזה כלי תקשורת מעניין הפ”איניק הממוצע? הוא לא קיצוני, לא מתלהם, לא מביע דעה כאילו כל האמת נמצאת אצלו, לא מעליב אחרים, אז את מי זה מעסיק?
“אני בטוח שבין עשרות הנכדים שראית בהלוויה של ר’ שמואל עמנואל בקיבוץ שבו גדלת, ישנם לא מעט ‘פא”יניקים’. חלקם בלבוש חרדי וחלקם בכיפות סרוגות, כי הדרך הזאת קיימת בלב. היא חיה וקיימת, אך אינה מצטלמת.
“את מי מעניין יהודי שקם בבוקר ומתפלל שחרית, לומד דף יומי, יוצא לעבודת כפיים וחי את יומו באמונה פשוטה, תוך כדי מילוי מוקפד של כללי ההלכה? איזו כותרת הוא מייצר? ואולי, אם נחשוב על כך, זוהי בעצם ההוויה המושלמת שאליה יהודי צריך לשאוף?”.
6.
והיו גם שתי תגליות היסטוריות מרגשות.
הנה הראשונה. רועי ישראלי, פיזיותרפיסט בקופת חולים בירושלים, כתב לי: “בשיחות שלי עם מטופלים אני מגלה כמה אנשים מחפשים משהו שקט, מתון, לא צעקני. רוצים את עבודת השם, בלי סיסמאות, בלי חידושים, בלי ליברליות-יתר, עם אהבה לגדולי ישראל מכל המגזרים, עם אהבת ארץ ישראל פשוטה.
“סבא שלי, ר’ יענק’ל קולא, עלה ארצה וכמו חסידים רבים התגורר בתל אביב. הוא התפלל בשטיבעל של חסידי קרלין ליד רחוב דיזנגוף. לימים נסע להיות ראש מחלקת הסוכנות של פא”י בדרום אמריקה, והשכיר את דירתו ל… נעמי שמר. ואת הפרט הבא לא רבים יודעים: היא ביקשה ממנו שישאיר לה בבית לכל תקופת נסיעתו את הש”ס שלו במדף”. וואו.
נעמי שמר מקבוצת כנרת יושבת על ש”ס דהוי וישן של איזה פא”יניק, כדי לחפש מקורות יהודיים לשיריה. מי אמר “אנשים טובים באמצע הדרך” ולא קיבל?
7.
ואז הגיעה תגובה ממשפחת עמנואל עצמה. במהלך השבעה, בני המשפחה שמו לב ש”שבת נחמו” מתקרבת, שבת נחמו ראשונה בלי אבי המשפחה. הם שלחו לי את הסיפור המשפחתי הבא, שהתרחש בדיוק השבוע, לפני 72 שנה, ומלמד על הבית שממנו הגיע ר’ שמואל. וכך הוא נהג לספר:
“תשעה באב תש”ד במחנה ברגן בלזן. זו הפעם הראשונה שכל תושבי המחנה קיבלו עונש. היום אין אוכל, לא למבוגרים, לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים. סיבת העונש: הגרמנים גילו שמישהו במחנה שרף מזרן, בנימוק שהיה מלא בכינים. זה פשע בל יכופר, זו חבלה חמורה ולכן הוטל עונש על כל יושבי המחנה מנער ועד זקן.
אמא חנה בישלה מעט דייסה בלי חלב לאחותי הקטנה בתיה בת הארבע, בלי תנור ובלי נפט על מעט קש ובעמל רב. ברגע האחרון תפסו אותה שניים מאנשי השמירה היהודית במחנה. יהיה משפט.
וכך דרך ניהולו של ‘משפט’ במחנה: נוסף על העונשים שהגרמנים מטילים, חייבים גם האחראים היהודים שבמחנה להעניש את העבריינים. לשם כך נערך משפט פנימי. הגרמנים נהנו לראות כיצד יהודים מענישים את אחיהם. המשפט של אמא נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת נחמו תש”ד. בדרך כלל ארך משפט כזה זמן רב, וכלל תובע יהודי, עדים, דברי הנאשם, הגנת הסנגור ופסק דין של השופטים. כולם יהודים, אסירי המחנה. אולם משפטה של אמא ארך זמן מועט בלבד.
פסק הדין: שלילת מנות לחם ליומיים. אמא ויתרה על זכותה להכחיש חלק מהאשמות המופרזות ואף ויתרה על השתתפות הסנגור שאמור לבקש הקלה בעונש על עבירה של בישול בשביל פעוטה בת ארבע.
ישבנו בליל שבת והמתנו לשובה של אמא ממקום המשפט. כאשר סיפרה על פסק הדין, שאלתי אותה מדוע המשפט היה כל כך קצר ולמה לא ניצלה את זכותה להכחיש לפחות חלק מהאשמות. מדוע לא אמרה שבאותו יום לא חילקו כלל אוכל ועל כן בישלה דבר מה בעבור הבת הקטנה. אמא לא ענתה. ראיתי שהיא נרגשת מאוד.
העזתי ושאלתי פעם נוספת, ואמא ענתה: ‘לא היו שם רק שופטים, תובע וסנגור. ישב שם יהודי שרשם פרוטוקול. כל מילה שהייתי אומרת שם הייתה נרשמת מיד בידי יהודי, ובליל שבת! לכן שתקתי. מוטב לרעוב מעט יותר, מלגרום לכך שיהודי יכתוב בשבת”.
8.
אלה האימהות, אלה הבנים, אלה העוצמות. אז מה הפלא שקשה כל כך לשחזר תנועה כזאת.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’