“לא אשתוק יותר” • זעקת מנהלת הגנים נגד הפעלת ‘צהרונים’ בידי הממשלה

ימים ספורים לפני פטירת בעלה, הרב ר’ ז”ל, ממחלה קשה הגיעה אל חדרו בכירה במשרד החינוך, כדי לבקרו.

“הצהרונים עוברים ממשרד הכלכלה למשרד החינוך”, בישרה לו, לא ממש בטון שהיה בו שביעות-רצון. היא כבר צפתה אז את התקלות הצפויות.

“הייתי בחדר”, נזכרת רעייתו, ג’. “הוא היה כבר משותק, לא ממש יכול היה להגיב”.

אבל זה היה המשפט ששינה את חיי גני הילדים שלה ושל בעלה המנוח מהקצה אל הקצה.

“ארבע וחצי שנים חלפו מאז. עם פטירת בעלי נחתתי באחת אל מלאכת הניהול הפיזי והפיננסי של הגנים. זה לא היה פשוט בהתחלה. לא תפור עלי. זה לא מה שלמדתי בסמינר. אבל עם הזמן השתלטתי על העניינים ברוך ה'”.

כיום היא מנהלת 20 סניפים של רשת ‘גני החושן’, הממוקמים במודיעין עילית, בה מתגוררת ג’, ובשנה האחרונה פתחה גם סניפים בבית שמש.

•

הכול היה יפה וטוב, עד לפני ארבע שנים. אלא שבשלב זה הופך סיפורה להיות עצוב. בעיצומם של ימים אלו היא נתונה למסכת לחצים בלתי פוסקת, לאחר שהשתתפה בהפקת מכתב אל הורי ילדי הצהרונים, שפורסם במקומונים חרדיים.

דווקא הלחצים שהופעלו עליה שכנעו אותה, כי עליה להרים הילוך ולפעול בתקיפות רבה יותר, תוך עמידה מאחורי הדברים, על כל אי הנעימות הכרוכה בהם.

“טובת הילדים עומדת מול עיני, אני לא מוכנה שהמצב ימשיך כפי שהיה עד היום”, היא מבהירה, ונשמעת מאוד נחושה. 

למי היא לא פנתה? לכל מי שרק הסכים להיפגש עמה. עוד בקדנציית נתניהו השנייה, כשאלי ישי כיהן כיו”ר ש”ס, קבע לה סגן שר האוצר איציק כהן מש”ס פגישה בחדרו, עם כל ה’מי ומי’ במשרד החינוך.

“הייתי אז אלמנה טריה, לא רציתי להגיע לבד, אז הבאתי איתי את אחד מהזכיינים (שמו שמור במערכת) של הצהרונים – המופעלים בגני הילדים אחר הצהרים. הוא אמר לי: ‘אני אהיה זכיין, אשים אותך כזכיין משנה, כך שתוכלי לפקח על התנהלות הדברים’. זכיין משנה לא מקבל כסף, אבל לא הכסף הוא שעניין אותי”.

ההבטחה לא מומשה עד עצם היום הזה, מיותר לציין.

“הבנתי כבר אז שעומד להיות פה עוול גדול, התרעתי והתרעתי. מהפגישה הזו לא יצא דבר. לא הצלחנו לעצור את ההליך”.

הצהרונים בגני הילדים עברו ב-2012 בהחלטת ממשלה (לאחר המחאה החברתיות ולאחר המלצות דו”ח טרכטנברג – ש.ר.) לידי גוף המכונה משכ”ל (-החברה למשק וכלכלה), המפעיל את הצהרונים באמצעות זכיינים.

אם בתחילה ניסו גורמים חרדיים לעצור את ההליך, הרי שבשלב מסוים הפסיקו והחלו לשתף פעולה. יתכן שמה שגרם לשיתוף הפעולה הזה היה מינויו של נציג חרדי כיועץ למשכ”ל, דבר שהעניק לנציגות החרדית תחושה שיש מי שישגיח שהכול יתנהל כשורה.

“אבל החריקות לא איחרו לבוא”, היא מתארת.

נכון להיום, היחיד שמוכן לשמוע אותה ולסייע לה הוא ראש עירית מודיעין עילית יעקב גוטרמן.

“כל מילת שבח מגיעה לאיש הזה בצדק”, היא אומרת. “הוא מתנהג בניקיון כפיים, הוא שומע אותי שעות, יודע ומכיר את כל הבעיות, הביא לי לגני הילדים משלחת מכובדת ממשרד החינוך – את יורם אדלר ואת חיים הלפרין, ועוד אישים נכבדים הקשורים לפרויקט ציל”ה – פרויקט הצהרונים.

“דיברתי איתם מדם ליבי. הם ראו את ההשקעה בגנים, העריכו, הסברתי להם: ‘אל תהפכו את הצהרונים לתוכנית בייביסיטר לילדים, תביאו אג’נדה, תובנות חינוכיות, תכינו תוכנית מושקעת”.

הם לא ענו לי, אבל גורם שקשור לעניין הסביר לי, ש”החרדים הם שמתעקשים על זה שהצהרונים יישארו בידיים של המשכ”ל. לא ממש הבנתי למה הם מתכוונים, לאיזה חרדים ובמה מדובר”.

היא רק תוהה, אולי אפילו זועקת את התהייה שלה: “מי נתן לנציגי הציבור החרדיים, ששמעו על הבעיה ולא עושים דבר בנושא, להעביר כספים ששייכים לילדי ישראל באמצעות חברה ממשלתית בשם החברה למשק וכלכלה? אני טוענת שאתם מפקירים את נשמות ילדינו לידי חברה שלא מבינה כלום בחינוך. החברה היא ששוכרת את הגננות ומשלמת להם. כשלי יש הערה חינוכית על הצהרון, הגננת אומרת לי: את לא המפעילה שלי, אני חייבת רק למפעיל שמשלם לי. והיא צודקת, לצערי!

“רבותי, זה לא מכרז לביצוע עבודות עפר! זה מכרז להפעיל שעתיים עם הילדים שלנו. עם הנשמות הרכות! איך אפשר שלמנהל הרשת לא תהיה אחריות חינוכית בנושא? ההורים מכירים אותי! סומכים עלי! הם לא מכירים את משרד החינוך. במציאות, הילדים הרכים שלהם נתונים כמה שעות בצהרי כל יום בידיים של גננות, שנשכרו בידי גוף ממשלתי!”

•

בניגוד למנהלים אחרים, היא ממש לא עושה חשבון של “כמה עולה לי החשמל של שעות הצהריים, כמה עולה לי המים”. היא אפילו מלווה את הצהרונים עם תוכניות חנוכיות, “על חשבון זמני הפנוי, ובהתנדבות מלאה. כי מישהו צריך לעשות את זה”.

ובכל זאת, היא ממש לא מוכנה לקבל כל בוקר בגנים “מלוכלכים”, עם קישוטים קרועים ובלויים.

“לא יתכן שגננת תשקיע את הנשמה שלה בפינות מיוחדות בגן, ותקבל אותם הרוסים בבוקרו של יום, רק כי לגננת של הצהרון לא מאוד אכפת כי לא היא השקיעה ‘ומה אני יכולה לעשות, הילדים השתוללו’…

“קחי למשל סיפור, שהוא רק קוריוז, לא הוא ליבת העניין, ובכל זאת: לפני פסח עשינו מכירת חמץ. אני לא נכנסתי לגן בימים שלאחר סיום הלימודים הרשמי. הלימודים הסתיימו בה’ בניסן, הגננות שלי סיימו בצהריים, הגיעו הגננות של הצהרונים…

כשהגענו למחרת אסרו חג לגנים חשכו עינינו. המזגנים היו דלוקים… כמה שבועות ללא הפסקה! למי אכפת בכלל הכסף של הרשת? חוץ מזה, הזבל לא רוקן משאריות המזון שאכלו בצהריים ותולעים הילכו להם חופשי…

“כששאלנו, הגננות של הצהרונים (שפעלו עד סמוך לחג) ענו באדישות: ‘אה, לא שמנו לב’. את מבינה שגננת של הרשת שלי, זו שאני מעסיקה אותה, בחיים לא הייתה עונה לי תשובה כזו? לא הייתה מעזה להשאיר מזגן דלוק כשהיא נועלת את הגן?!…

“ראש העיר גוטרמן מנסה לעזור לי ככל יכולתו, אבל מדובר בכוחות שגדולים ממנו, כך אני מבינה”.

היא ממהרת להבהיר: “אם יבואו גדולי ישראל, הרב שטינמן, הרב קנייבסקי, ויגידו לי לשתוק ולהמשיך, אני ממשיכה להתנדב. אבל אף אחד לא היה אצלם והסביר להם את הבעיה, אני אשה ולא יכולה להיכנס, כמובן”.

ולא שהיא לא ניסתה לשלוח שליחים. מצויים ברשותי שמות של אישים נכבדים מאוד אותם ניסתה לשגר.

“אף אחד מהם לא חזר אלי עד היום, הם לא נכנסו פנימה אל הקודש”, היא בטוחה.

•

במקום זה, היה מי שטרח לשגר אל פתחה איומים (הפרטים שמורים במערכת) – איומים כנגד אשה אלמנה, שמגדלת בכוחות עצמה משפחה ברוכת ילדים.

“אל תיקחו את היקר והקדוש לנו למקום של כסף”, היא מתחננת. “אני, יש לי רשת יחסית קטנה. 20 גנים. אני לוקחת בחשבון שמישהו ינסה להתנכל להם ולסגור אותם, אעמוד גם בזה. אבל לא מוכנה לשתוק יותר.

“אני יודעת שיש מנהלים שמדברים על הכסף שזה עולה להם. אני מדברת על משהו אחר. על זה ש’הורסים את הנשמות’. אכפת לי שלנשים עובדות יהיו צהרונים לילדים! אכפת לי שאברך לא יצטרך לקחת בייביסיטר לצהריים ויוכל לנוח לפני המשך הכולל. אכפת לי שלנשות אברכים יהיו עוד כמה לירות מהעבודה בצהרונים. אני לא רוצה להרוס את העסק הזה של צהרונים.

“אני רק רוצה שהוא יופעל על ידי, על ידי כל מנהל רשת, באחריותנו האישית. רק אנחנו יכולים לקחת אחריות על הילדים, ההורים שלחו את הילדים אלינו. לא לאף אחד במשרד ממשלתי כזה או אחר.

“גני החושן זה החיים שלי, אני שומרת על פורמט קטן כי חשוב לי הקשר עם כל הורה, עם כל ילד. אין לי משרד, המשרד הוא הגנים, אני מבלה את היום שלי בלעבור בין כולם, כדי לוודא שהכול כשורה. ואז מגיעות שעות הצהריים, והעסק נשמט מתחת לרגליי. זה עצוב לי!”