למה יש לכם טלוויזיה קטנה בכיס?

אין לכם קורנפלקס בבית, נכון?

גם טחינה גולמית של ‘הנסיך’ אין אצלכם. ותרשו לי לנחש, שגם אם היה, הוא כבר איננו. כלומר, לא חסתם על כספכם הרב ועל הטרחה הגדולה שברכישת המוצרים. רק שמעתם על בעיה, והמוצר נוטרל.

ככה זה, אתם צרכנים נבונים.

מי ירשה לעצמו להחזיק בבית ביודעין מוצר הנגוע בחיידקים מסוכנים. זה לא בריא לא להורים ולא לילדים.

צריך לומר בזהירות, הפרשיות ההזויות והמוזרות הללו, עוד יחקרו מן הסתם, ותשובה אמיתית תינתן לצרוף המקרים המחריד הזה שבו בתוך חודש מודיעות חברות גדולות, אחת אחרי רעותה, על כשל תברואתי במוצרים עד כדי סכנה מוחשית לבריאות.

אבל עד אז, עד שתבוא התשובה הגדולה לשאלה הרת הגורל, הוצאו המוצרים הנגועים מהבית, ובעלי רשתות המזון יודעים לדווח על ירידה דרסטית במכירות המצרכים הפגומים.

הגיוני, עם בריאות לא מתעסקים.

•

עכשיו, לא באמת אכפת לנו שהמוצרים הפגומים נאספו מן החנויות, ולא באמת אכפת לנו שהסכנה, אם ישנה, היא מינורית לחלוטין. כלל נקוט בידנו: “חמירא סכנתא מאיסורא”. גם בעברית אגב, זה עובד. אנשים, מסכנות, בורחים הרבה יותר מהר מאיסורים.

•

ופה בדיוק הנקודה.

כמה אזהרות מפרסם משרד הבריאות מדי שנה ומדי יום על סכנות רוחניות, ואנחנו מתעלמים?

כלומר, לא באמת משרד הבריאות הנוכחי, יש לו דברים חשובים הרבה יותר על הראש, כמו העלאת מס הבריאות בחצי אחוז, והשקת קמפיינים כנגד השתייה המתוקה.

אבל בהחלט משרד בריאות, לא ממשלתי או ציבורי, יותר תורני.

כמה אחוזי רייטינג מקבל מנשר היוצא על ידי ועדת רבנים כזו או אחרת בעניין הסכנות הרוחניות מבילויים במקומות מפוקפקים בימי בין הזמנים? הרשו לי לנחש כי גם המדפיס לא קורא אותו.

הכותב כותב, המגיה מגיה, והדוור מניח בתיבת הדואר. מכאן ועד לעיניים שלנו, הדרך רצופה מהמורות, עד בלתי אפשרית.

כמה ידיים מעלעלות בחוברות היוצאות על ידי ועדות השבת, המתריעות מפני חיזוק עסקיהם של מחללי השבת בפרהסיה? ואם יש ידיים, כמה לבבות קלטו את המסר והעבירו פקודה למוח ולכליות היועצות?

פחות מאחוז.

אז היכן הבעיה? איפה מונח ההבדל הגדול בין סלמונלה לעייפת?

•

מסתבר שהוא קיים ההבדל, ואפילו יש לו שם.

את הסלמונלה אף פעם לא נצחנו, כלומר התגברנו על הכל, אך לא בעזרת עצמינו ובשרינו. הרפואה מנצחת אותם, את החיידקים.

אבל על הסכנות הרוחניות, אנחנו הבעלים. אנחנו מייצרים אותם, ורק אנחנו מסירים אותם. תשובה פה, חרטה שם, וסר הנגע מעליך. אנחנו החולה, אנחנו המחלה, ואנחנו הרופאים.

ההרגשה הבלעדית הזאת שיש לנו על הרוחניות שלנו, היא בעצם האסון הגדול שמוביל אותנו שבעים שנה עד להר המנוחות, או סנהדריה, אם יש לנו קצת כסף בארנק.

לאף אחד אין באמת בעלות מוחלטת על חייו הרוחניים, ואף אחד לא יכול לקבל החלטה עצמאית על פגם או חולי שיפגע בנשמה שלו. בדיוק כמו שאיש לא רשאי לקחת ריזיקה ולאכול קורנפלקס נגוע.

זה נכון, חמירא סכנתא מאיסורא. או בעברית, סכנה חמורה יותר מאיסורים. אך מי הוא הטיפש שלא קורא לסלמונלה רוחנית בשם סכנה? מיהו הכסיל שממשיך לחשוב כי פגם בנשמה נשאר רק בנשמה ולא משפיע על הגוף?

תמיכה במחללי שבת, מקום בילוי מפוקפק, אינטרנט שאינו מוגן, אינטרנט מוגן, טלוויזיה בכיס עם טלפון, כל אלו ועוד, נגועים בוודאות, לא בספק ולא שמא, בוודאות מוחלטת עם קבלות ומסמכים רפואיים אותנטיים, בחיידקים ובתחלואות ששום רפואה לא יכולה להתמודד איתם, לא הקונבנציונאלית ולא האלטרנטיבית.

יתרה מזאת, על פי מומחים יודעי דבר, לא קיימת בכלל רפואה לתחלואי הרשת.

אז רגע לפני שאתם זורקים לפח קופסא של קורנפלקס יחד עם סלטי שמיר וצ’יפס קפוא, עשו לעצמכם טובה, והביטו רק לרגע בהוראות היצרן הכתובות שחור על גבי לבן בספרי ההלכה והמוסר, והימנעו מהידבקות בחולי הגדול והנורא הזה, שיכול גם בלי מגע, לדבק את בני משפחותיכם ואת יקיריכם, בחיידק הטורף הנורא מכל, שאין רפואה למכתו.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]