יכולת הביצוע של לפיד הייתה עלובה

שי פירון היה שר חינוך יוצא דופן. בכל מיני היבטים. בעיקר הוא ניחן לומר דברים שלכאורה לא משרתים את האינטרס שלו. אפילו בסטנדרט שלו, הוא הצליח להפתיע אותי.

“אני שר חינוך לא טוב”, הוא אמר לי בעודו מכהן כשר חינוך. “אני מאוכזב מרמת התפקוד שלי”, הוסיף השר – ואני התפללתי שהצלחתי להחניק את תנועות ההנהון האוטומטי עם הראש. לא נעים.

בכל זאת, פירון – מניפולציה או לא – כל כך גלוי איתי, למה לבאס?

למה רציתי להנהן?

פירון הגיע לתפקיד אחרי שכיהן כמנכ”ל עמותת ‘הכול חינוך’. הדגל העיקרי שלו ושל העמותה היה לתקן את חוסר הצדק הנוראי בדרך בה מחולקים תקציבי משרד החינוך לבתי הספר בארץ. לחלק הרבה יותר לפי הקריטריון של ‘ניתן יותר למי שיש לו פחות’.

כמה פשוט, ככה לא עובד.

משרד החינוך דאג לאורך השנים לסדר את פורמולת התקצוב שלו כך שהעניים יותר (בעיקר ערבים, אבל גם חרדים) יקבלו פחות והדתיים הלאומיים יקבלו יותר.

פירון נשבע לשנות, אבל כשמונה לתפקיד החלומות שלו, הוא לא הצליח להתגבר על ההתנגדויות הפוליטיות (בעיקר מול הבוס לפיד) שכרוכות בלקחת קצת מאלו שרגילים לקבל הכי הרבה. לא פלא שהוא היה מאוכזב מעצמו.

בסוף תקופתו, כמעט על הדרך, לקראת הבחירות, פירון בכול זאת ניסה לעשות משהו. זה הושק בקרטוע ומאז לא נשאר מזה כמעט כלום.

•

זו רק דוגמא אחת לדפוס. אולי חסר תקדים. מפלגה עם כוח פוליטי עצום הייתה שנתיים בשלטון ולא הצליחה לקבוע עובדה אחת בלתי הפיכה, שתשפיע על חיינו ולא תימחק בקלילות, שנייה אחרי שתעזוב את הקואליציה.

במשרד הבריאות, השרה של ‘יש עתיד’, יעל גרמן, לא הטביעה שום חותם. היא בזבזה את כל כהונתה על לימוד החומר בקורס שנקרא ‘ועדת גרמן’.

במשרד הרווחה יזם השר מאיר כהן את ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. גם מהוועדה הזאת לא נותר כמעט דבר.

שר האוצר, לפיד, כזכור, לקח על עצמו את ההתמודדות עם מחירי הדיור. הוא בזבז ים של זמן על מיזם יומרני להקמת חברה ממשלתית שתשכיר 150 אלף דירות.

מ’דירה להשכיר’ נשארו כמה פרויקטים ספורדיים, מחירי הדירות ממשיכים לעלות, ותכנית מע”מ אפס נקברה.

לפיד נלחם עד זוב דם על כך שיהיו סנקציות פליליות על חרדים שלא יעמדו בחוק הגיוס. הסנקציות בוטלו.

לפיד השקיע את מיטב ההון הפוליטי שלו בכך שמערכת החינוך החרדית באמת תחויב בלימודי ליב”ה, מתמטיקה, אנגלית. לפני שבועיים נזרקה גם התוכנית הזאת מספר החוקים.

לפיד הבטיח ממשלה של 18 שרים, ללא שרים בלי תיק. גם זה מת מזמן.

•

באתר האינטרנט של ‘יש עתיד’ יש קטגוריה של ‘רפורמות שבוצעו’. הנה כמה מהכותרות של הרפורמות הללו:

בנושא של “יוקר המחיה”, דגל מרכזי של המפלגה נכתב “הכנסת הגבינה הלבנה לפיקוח”. וואו.

בנושא של “ניצולי שואה” ההישג הוא “מחשבון זכויות ניצולי השואה”. בשביל זה היה שווה להיכנס לכנסת.

בנושא של “שינוי שיטת הממשל” ההישג הוא “הצעות אי האמון יידונו פעם בחודש”. נתניהו הוא הראשון לברך על ההישג.

לצד הרפורמות פורצות הדרך הללו ש”בוצעו”, יש גם קטגוריה של “רפורמות שנתניהו עצר”.

בראיון האחרון שקיימתי עם נתניהו (היה דבר כזה) הצטיידתי בשלל שאלות על הבטחות שלא קיים. תשובתו הגנרית הייתה ש”אזרחי ישראל לא נתנו לו מספיק כוח לבצע את זה”.

יאיר לפיד מזמן אימץ את הז’אנר. הסקרים האחרונים שמים את לפיד בשיטתיות בעמדת המתמודד היחיד מול נתניהו (לפחות כל עוד הרצוג מתעקש לחסל את ‘העבודה’). אנשים כמוני ירקעו אולי חזק ברגליים, אבל בסוף יעדיפו את לפיד על נתניהו.

לכן, כל כך מדכדך להיווכח בפרספקטיבה של בסך הכול שנה וחצי אחורה, כמה עלובה הייתה היכולת של לפיד להשתמש בכוח הפוליטי שהיה לו.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר פורסם ב’הארץ’