דיינים נגד הכתובה של 555,555 ש”ח הנהוגה בעדות המזרח נגד עין הרע

לקראת עונת החתונות החדשה פרסם בית הדין הרבני האזורי בירושלים פסק הלכה, בו ישנו מסר לחתנים הצעירים להימנע מלנקוב בסכומים מופרזים לדמי כתובה מתחת לחופה.

בפסק דינם פנו חברי בית הדין לגורמים המוסמכים לתקן תקנות להגבלת סכום הכתובה, כפי שעשו גדולי ישראל בקהילות ישראל בעבר. כמו כן הם מציעים לרבנות הראשית להנחות את רושמי הנישואין והרבנים עורכי החופות שלא לכתוב סכום הגבוה ממיליון שקלים.

 חברי בית הדין הרבני האזורי בירושלים – הרב אוריאל לביא-אב”ד והדיינים שלמה תם ודוד מלכא – דנו בתיק שגרתי ובו תבעה אישה 555,555 שקלים כדמי כתובה.

במקרה זה הבעל עזב את הבית והגיש תביעת גירושין, לאחר שאשתו חלתה. האישה טענה כי המחלה פרצה בגלל בעלה. במהלך הדיונים הסכימה האישה להתגרש בכפוף לתשלום דמי הכתובה ובית הדין סידר לצדדים בית פיטורין בו במקום.

בשלב הבא פנתה האישה לבית הדין ודרשה את דמי כתובתה במלואם, בסך 555,555 שקלים.

הבעל טען כי נקב בסכום באופן סתמי מתחת לחופה לשם כבוד וכנגד עין הרע – ולא התכוון ברצינות לשלם סכום זה.

 שלושת הדיינים כתבו שלושה פסקי דין ארוכים, המשתרעים על פני עשרות עמודים, וחובקים את נושא דמי הכתובה לאורך כל ההיסטוריה ההלכתית – החל מהתלמוד וכלה בגדולי פוסקי זמננו, ובעיקר במסורת עדות המזרח.

דיין אחד כתב: “נקודת המוצא מבחינה עקרונית היא ששטר הכתובה הוא מסמך בר תוקף ומחייב גם אם הסכום הנקוב בו שווה ערך לכל רכושו של הבעל”. לכן לדעתו “שטר הכתובה שריר וקיים למרות הסכום הגבוה הנקוב בו”.

 דיין שני חלק עליו ואמר כי במקרה זה, כאשר מדובר ב”חתן צעיר שאין לו שום חסכונות ושלא היה מודע לסכום המופרז שהתחייב בכתובה ולא הייתה בכוונתו לשלם סכום זה. הוא התכוון לכבד ולפאר את יקר ערך הכלה – ובפרט כאשר הסכום הוא 555,555 הנהוג בעדות המזרח כנגד עין הרע”.

לכן סבור הדיין, כי “חתן המתחייב בכתובה בסכום מופרז הוא בגדר ‘אסמכתא’ [-התחייבות שאין כוונה לקיימה בלשון ההלכתית] ואינו חייב במלוא הסכום הרשום בכתובה”.

 יחד עם זאת פונה הדיין לחתנים החדשים במסר להימנע מלנקוב בסכומים מוגזמים והוא מצטט עשרות מקורות של פניות רבנים, כמו ראש אבות בתי הדין במרוקו רבי שאול אבן דנן, שכתב עוד לפני 200 שנה כנגד “המספחת אשר פשטה בארצותינו של הכתובות הגבוהות שהגיעו עד לשער של מיליונים ונעשה המנהג הזה לצחוק וללעג, כי לא יאומן כי יסופר שהעני שאין לו פת בסלו יוכל לפרוע מן הסכום הגבוה ההוא אפילו שמץ, וזהו שקר מוחלט”.

לכן התקינו רבני מרוקו תקנות שהגבילו את סכום הכתובה.

גם הדיין השלישי כתב כי לדעתו אין לחייב במלוא דמי הכתובה, כאשר הסכומים מופרזים ביותר.

הדיין הוסיף וכתב בפסק הדין: “לכן ראיתי לנכון במסגרת פסק דין זה לפנות לגורמים המוסמכים לתקן תקנות להגבלת סכום הכתובה כפי שעשו גדולי ישראל בקהילות ישראל בעבר”.

הדיין הוסיף:”סכומים מופרזים יוצרים קושי בהליך הגירושין, כאשר סכום הכתובה גבוה. גם כאשר שני הצדדים מעוניינים בגירושין נגרמת סחבת ממושכת בגלל הוויכוח על דמי הכתובה”.

לכן מציע הדיין להנחות את רושמי הנישואין והרבנים עורכי החופות להגביל את סכום הכתובה עד מיליון שקלים.

במקרה המסוים של תיק זה, הדיין בדעת המיעוט סבר כי על הבעל לשלם את מלוא סכום הכתובה בסך 555,555 שקלים – אך שני דייני הרוב החליטו כי הסכום בו יחויב הבעל יהיה חלקי, בסך 120,000 וכך נקבע פסק הדין על פי דעת הרוב.