מי דחף את אלון, ולמה קצב נגד מדים כתומים

מי דחף את אתי? סביב מועד הדיון אודות שחרורה של אתי אלון, הבנקאית שמעלה ברבע מיליארד שקלים של הבנק למסחר, הוקרנו סרטי ארכיון מהופעותיה השונות בבית המשפט, כשהיא אזוקה ולבושה במדי אסיר.

התמונות הללו כללן את הסצינות הכל-כך מוכרות בהן נראה האסיר נכנס מן הדלת הצדדית, המצלמה מתמקדת בקלוז-אפ על פניו, עיניו מתרוצצות לכל עבר, עורכי הדין בגלימותיהם המגוחכות מתלחשים עמו, מבט חטוף על הקהל באולם, ואז נסיגה אל מחוץ לדלתות החומות הנסגרות עם כניסתו של השופט.

אלא שבסרטון האקראי שריחף על רקע הקריינות של דני קושמרו או יעקב אילון (היו המון כאלו), הבחנתי במספר תנועות שהסבו את תשומת ליבי.

בחורה צעירה במדי שב”ס, פסעה מאחורי אתי אלון, דחפה אותה קלות לעבר מקומה, ואז מסמנת לה, לא בעדינות יתירה, לשבת.

אלון מצידה, לא הביעה כל התנגדות, היא ‘ספגה’ את הדחיפה הקלה, וכאילו צייתה לה מבלי להסב לכך כל תשומת לב.

היא התקדמה, והתיישבה בדיוק כפי שהורו לה. זו היתה התנהגות כמו אוטומטית (‘הביטוס’ בשפה הסוציולוגית), והיא הגיבה לה בדיוק כפי שהיה מצופה ממנה, וכפי שהיא כבר כנראה ציפתה מעצמה.

מה הסבירות, שאתם, צעירים שחצו את גיל ה-20, תצייתו לדחיפה קלה בגבכם, ותתיישבו על פי מחוות יד משפילה?

רק נסו לדמיין את תגובתכם.

אני מניח שהיא אינה נעימה. אתי אלון צריך לזכור למדה לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה, היתה סגנית מנהלת ההשקעות בבנק למסחר, נבחרה כמה פעמים לעובדת מצטיינת, זכתה בבונוסים שמנים ואף בתעודת הוקרה על חריצותה ויעילותה, והנה היא נדחפת ונהדפת על ידי צעירה, אולי רס”לית בשירות.

איך זה קרה? איך הופך אדם לצייתן, וחסר מנגנוני התנגדות?

נדמה כי האבחנה שלי היא הביטוי הטהור ביותר לניסוי המפורסם של זימברדו בשנת 1971. מבלי להאריך, אספר רק שפרופ’ זימברדו ותלמידיו פרסמו מודעה בעיתון באמצעותה גייסו 21 נבדקים אותם חילקו באופן אקראי לחלוטין ל’אסירים’ ו’סוהרים’. הם ביקשו מהמשתתפים לשחק את דמותם ב’תא כלא’ מאולתר, וכעבור ימים מספר היו התוצאות מזעזעות: “הסוהרים” שהיו אפופי תחושת כח התעללו “באסירים” יותר ויותר.

הם הציקו להם ערכו חיפושים בגופם בודדו אותם, העבידו אותם קשה ונהגו להעיר אותם תכופות באמצע הלילה לבדיקה וספירה. האסירים מצידם סבלו מדכאונות והפכו לאפאטיים ולצייתנים פאסיביים.

כל זאת כעבור שישה ימי ניסוי בלבד, שהסתיימו בחטף לאור מצבם המתדרדר של ‘האסירים’.

זימברדו פיתח בעקבות הממצאים את תיאוריית ‘הכניסה לתפקיד’. קבלת התפקיד והפנמתו מסייעים לאדם להתגבר על המנגונים המוסריים שלו, והוא חש שלא הוא פועל אלא ‘התפקיד’, ובלשונו של זימברדו: “זה היה מפחיד, לא יכולנו לדעת היכן מסתיים האדם ומתחיל התפקיד”.

אינני משליך מכאן כמובן על כל עובדי השב”ס, ואפילו לא על אלו ששמרו על אלון באותו סרטון חטוף שביצעו מן הסתם את תפקידם כיאות, אולם לא ניתן להתעלם מן המחשבה: מה עובר איפה על אסירים ‘אמיתיים’ בבתי הכלא בעולם? איך הם מצליחים לשמור על כבודם העצמי?

ובמילים אחרות: האם הסירוב של משה קצב ללבוש בגדי אסיר בפרהסיה, נראה כעת לגיטימי יותר?

בא בטוב. ג.א. ידידי. כבודו קיבל מכתב מרב ספרדי מוכר, שחתם את שמו בצירוף האותיות ס”ט, וכעת  הוא מבקש לדעת מה משמעותם?

ובכן התשובה האינטואיטיבית שלי היא ‘ספרדי טהור’, טהור ביחס למה, לייחוס, להתנהגות אינני יודע, אך הגר”מ מאזוז ראש ישיבת כיסא רחמים טען כי המשמעות היא גם ‘סין וטין’, או בתרגום לעברית – רפש וטיט.

לאמור: החותם ס”ט, כאילו אמר, אני הקטן, אני אפר ועפר [ותודה לד”ר אבשלום קור על ההפנייה].

אך אומר הרב מזוז, כיצד נמצאו מכתבים בהם נדפס בראש המכתב: ‘כבוד ידידי החכם השלם, שמעון ס”ט’? האם שולח המכתב פונה לידידו ואומר לו: שלום ידידי ה’סין וטין’, האפר ועפר? לא מסתבר.

הס”ט במקרה הזה, הוא ראשי תיבות של ברכת ‘סופו טוב’, משהו כמו הי”ו [ה’ ישמרהו ויחייהו], יצ”ו [ישמרהו צורו ויהחייהו], נ”י [נרו יאיר], וכך ס”ט, שסופו יהיה רק בטוב.