מי הזיז את המיקרופון שלי?

 אוי כמה שמירי רגב צודקת, אוי כמה שמירי רגב טועה. אחרי שבוע שלם שבו הכותרת הראשית בתקשורת הייתה התקשורת עצמה, אני אישית מרגיש קצת מבולבל.

שמעתי כל כך הרבה אנשים מדברים כל כך בנחרצות, ולא הסכמתי לחלוטין עם אף אחד, ובעצם גם לא חלקתי לגמרי על אף אחד. אז אני מנסה ברשותכם לעשות לעצמי סדר במחשבות.

נתחיל ברגב. היא צודקת. יש עיוות תקשורתי חריף ומסוכן בישראל. רוב העם לא מיוצג וקולו לא נשמע. אם נסתכל על תוצאות הבחירות בקלפי, נגלה שלנתניהו לבדו יש 30 מנדטים. לצדו יש עוד 8 מנדטים לבית היהודי, 7 לש”ס, 6 לליברמן, 6 ליהדות התורה. כל גוש המנדטים הגדול הזה כמעט לא בא לידי ביטוי. מדברים עליהם, מסקרים אותם, אבל כמעט אף פעם לא מתוך הזדהות או שייכות. תמיד כ”אחר”. כ”הם”, ולא כ”אנחנו”.

וזה בולט במיוחד ביחס למפלגת השלטון. קשה לי להצביע על עיתונאי בכיר אחד שנוכח שידוריו עולה בי החשד שהוא ליכודניק – בעוד שרבע מהכנסת היא כזאת. זה אכן מצב לא בריא וצריך לתקן אותו.

אז איך מתקנים? בטח לא באמצעות משפטים כמו “מה שווה התאגיד אם לא נשלוט בו?”, שרגב אמרה השבוע בישיבת הממשלה. בטח לא באמצעות תפיסה של סידור עבודה לחברי מרכז וארגון ג’ובים לפי מפתח מפלגתי. בטח לא בראייה צרה ובהחלפת אליטות קולנית וכוחנית ובהשתקת דעות אחרות.

להפך. אם כל כך הרבה שנים סותמים פה את הפה לחרדי, לדתי, למסורתי, לימני, למזרחי – הדרך הנכונה לתקן היא לא לסתום בחזרה את הפה לחילוני, לאשכנזי ולשמאלני, אלא לנהוג בהגינות, באחריות ובעיקר בשכל ישר.

מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, גם אם חברך הוא אריה גולן.

 אבל יש משהו מקומם יותר מהטקסטים שנשמעו השבוע בישיבת הממשלה. הצדקנות התקשורתית בתגובה לאותה ישיבה.

אוי אוי אוי. איזו בכיינות. הרי שנים לא חלמתם אפילו לתת את המיקרופון לאחרים. שנים ישבתם בפאנלים לא מאוזנים, שנים בניתם לוחות שידור לא משקפים ולא מייצגים, ופתאום אתם בהיסטריה. פתאום פוגעים לכם בחופש הביטוי. ממש “מי הזיז את המיקרופון שלי?”

איך אמר השבוע יותם זמרי? מעולם לא שידרו רבים כל כך, במקומות רבים כל כך, על זה שסותמים להם את הפה כל כך.

אז מצטער חברים, מה שמתפרץ פה עכשיו נובע מקיפוח של שנים, וסליחה אם אני נשמע כמו איזה פנתר שחור. היו לי השבוע פלאשבקים למה שהיה כאן בימי אוסלו ובימי ההתנתקות, שלא לדבר על מה שהתחולל אחרי רצח רבין.

אני זוכר את עצמי, כנער צעיר בשנים ההן, צופה במהדורות החדשות בטלוויזיה בקיוסקים מזדמנים, ופעם אחר פעם מרגיש שזה פשוט עולם מקביל. כמו שתי מדינות לשני עמים. אף אחד שם לא דיבר, לא התקרב אפילו לדבר, כמו שאני הרגשתי או חשבתי. או כמו שחבריי ובני משפחתי הרגישו או חשבו. מעולם.

וזה עוד בלי לפתוח פה עכשיו את כל מה שמכונה “תרבות” בתקשורת. אם יש משהו שמפריע למשולש “עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל” – זו תקשורת ישראל.

אז נכון, המשפטים של מירי רגב לפעמים נלעגים, אבל בואו לא נתבלבל. יותר נלעג זה לשדר כבר 68 שנים פסקול שמנוגד לגמרי לרוח העם.

 שמעתי כותב בכיר ב’ישראל היום’ מתלונן השבוע ברדיו על ההתנהלות התקשורתית בזמן ההתנתקות. הוא הזכיר את מדיניות האתרוג. גם הוא צדק וטעה. אם נתניהו יחליט חלילה על תוכנית של נסיגות חד-צדדיות, רוב הסיכויים ש’ישראל היום’ בעצמו יאתרג אותו. זה עיתון ימני כי נתניהו ימני. אבל מה אם נתניהו ישנה מדיניות ויחתוך שמאלה? נכון, חלק מהכותבים שם יתנגדו, אבל די ברור מה יהיה קו המערכת. קודם כול נתניהו, אחר כך ארץ ישראל.

לכן צריך להבדיל בין תקשורת אידיאולוגית שיש לה תפיסת עולם, לתקשורת פרסונלית ופוליטית.

הבלבול הזה התרחש השבוע גם אצל אריה דרעי. “להכניס לתקשורת עיתונאים חרדים” זה לא אומר “להכניס עיתונאים תומכי דרעי וש”ס”. גם אופיר אקוניס לקה בדיוק בסינדרום הזה: “יש כבר שישה עיתונאים מפד”לניקים”, הוא אמר על התאגיד.

סליחה? אולי כל עיתונאי יצטרך להודיע בדיוק למי הוא הצביע, וגם עם איזה מחנה הוא מזוהה? זה לא מספיק שתהיה דתי, תמלא בבקשה טופס: אלי ישי או אריה דרעי? ליכוד או הבית היהודי? רגע, ובתוך הליכוד – מירי רגב או גילה גמליאל? יפה, התקבלת.

 והערה ביחס לקמפיין שקורא לשלב יותר חרדים בשידור הציבורי: בואו נדבר בכנות. סביר להניח שהתקשורת החילונית לא תשלב בתוכה כותבים ופרשנים חרדים כמו הרב משה גרילק, הרב מנחם ברוד, יוסי אליטוב, בנימין ליפקין, צביקה יעקובזון, הרב אהרן דב הלפרין, יונתן רוזנבלום, חיים ולדר, ישראל פרידמן, או הרב יעקב ב. פרידמן.

עד לפני כמה שנים כשאמרת “איש תקשורת חרדי” התכוונת לכאלה. בשנים האחרונות קם דור חדש, ז’אנר אחר לגמרי, הרבה פחות בשל ובעל שיקול דעת, וברור לחלוטין למה התקשורת החילונית מעדיפה אותו.

אני מדבר על נערים בני 14 שמספקים סרטוני סנאף דוסיים וביזאריים כמו שאוהבים באולפנים, או על דמויות קצה כמו דב הלברטל.

האם התוכן שמספקים הצעירים החרדיים הללו הוא מה שחסר בתקשורת הכללית? בטוח? כי לפעמים נדמה שהאתרים ושאר קווי החדשות והתקשורת החרדיים כל כך שמחים שאין עליהם יותר עול של ועדה רוחנית קפדנית ומחמירה, שהם לא שמים לב שהם עושים העתק-הדבק לכל הרעות החולות של התקשורת החילונית.

זו תרבות של צהוב ונמוך, של פוליטיקה קטנה, סכסוכים, “צפו!”, “האזינו!”, נייעס, תצלומי זוועה חטטניים, רכילות והוצאת דברים מהקשרם. אני לא רוצה להכליל את כולם, ויש לא מעט צדיקים בסדום, אבל זו בהחלט סדום. ועוד בגרסת היאכנע שלה.

לעולם התורה – החסידי, הליטאי והספרדי – מגיע הרבה יותר מזה. הרבה הרבה יותר.

 טוב, ועכשיו משהו אותנטי, מתוך המגזר החרדי. הנה איש שלא יכתוב לשום אתר לעולם. בקושי את המייל הזה הוא הרשה לי לפרסם. הכותב הוא ליטאי תושב אזור המרכז, סטודנט חילוני שחזר בתשובה ומנהל היום עסק קטן לצד לימוד תורה.

הכרנו כשהוא עוד היה עם כיפה בכיס. בשבוע שעבר כתבתי כאן על הצורך לגבש חבורת כותבים צעירים ומוכשרים שישמיעו קול תורני, ואז הגיעה התגובה הנחרצת הזאת שלו. אני חושב שחשוב להביא את דבריו במלואם, גם אם אני לא מסכים איתם במלואם:

“ידידיה יקירי, במאמרך בשבוע שעבר נראה שהנחת את הנשק האחרון של מעצב דעת קהל, וקראת לתנועה פומבית להנצחת הרדידות. כל מהות היהדות היא אנטי תזה למה שקראת לנו לעשות: לקצר את תורתנו למאמרים שיסבירו לנו ב-100 מילים, את הקורות אותנו כאן בארץ ובעולם. זה לא עובד כך.

מניסיוני הדל, גם עם בעלי תשובה וגם עם בעלי-בתים שמנסים לפרוץ את מחסום העם-הארציות, מי שבא לבקש תשובות אינסטנט, נשאר אינסטנט. ומי שנשאר אינסטנט הוא לא עמוק, וזה לא יהודי. יהודי זה הכי עמוק. יהודי זה אחד שלא מפחד להתחייב לשעתיים בשבוע לחרוש מסכת, או מסילת ישרים או כל ספר אחר שגדולי ישראל סמכו ידיהם עליו כי משם תצא תורה. מה שהייטקיסט מתוק באיזה יישוב משגשג ליד גינה פורחת ותחת כל עץ רענן כותב – מעניין בדיוק עד לפוסט הבא שהוא יעלה. ואז לפוסט שאחריו.

כנגד ‘עיצוב דעת הקהל’ הזה שלהם, ישנם ‘מעצבי דעת קהל’ מן העבר השני, שיעצבו את דעת הקהל לכיוון הנגדי. המלחמה הזאת לא נגמרת לעולם. מי שרוצה לטבוע בזירה הזאת, אין לי אפילו גלגל הצלה להציע לו. כל העלונים הצבעוניים שמחולקים מדי שבת הם כאלה. קצר ולעניין, שלא נצטרך להתאמץ.

אני מבין את התסכול שלך, ידידיה ידידי. כמה קשה לשנות עמדות ולהעביר מסרים עמוקים. זו הסיבה שהתורה לא נכתבה בצורה של עלוני פרשת שבוע, או כדף פייסבוק, או כמדור קבוע בעיתון כזה או אחר. זו הסיבה שמשה רבנו היה מגמגם (על פי התרגום: ‘עמיק לישן’. כלומר, עמוק, שיש להתאמץ להגיע אליו) ולא היה חד לשון חלקלק, שבסיסמה נבובה אחת מוציא מיליונים לרחוב”.

וכך הוא מסיים את מכתבו: “אנחנו צריכים להיות שם למי שבאמת רוצה לרדת לעומק, ולעזור לו צעד צעד, כדי שלא ייפול עמוק מדי לבורות הלא נכונים. מי שלא רוצה לרדת לעומקם של דברים, לא רוצה יהדות. הוא רוצה יהדות שלו. תורה שלו. התורה לא מגניבה ולא מדליקה. היא סם חיים, היא החיים בעצמם. והחיים עצמם – לא מדליקים ולא מגניבים. כך לא הייתי מתאר את החיים של אף אחד. אי אפשר ליחצ”ן את התורה במאמר של מאה מילים. ידידי, נדמה לי שנשבית בקסם העיתונות המבהיק והמשכר. בדוק את עצמך. אוהב אותך”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’