חוויה מרבע שעה ברחוב בבני ברק

5 באוגוסט 2016   

מאז שהפכתי להיות חייל, יצא לי לפגוש באין ספור אנשים טובים שגרמו לי להבין לכמה גאווה ראויה החברה שלנו.  יהודים, אתיופים, ערבים, חרדים, רוסים - וסליחה ממי שלא הזכרתי. כמויות האהבה והאכפתיות שמגלים כולם, ללא יוצא מהכלל - לחיילים, הסמל ש'כמעט' הכי מייצג את ה'ישראליות', הן בלתי נתפסות. עוד לא קרה שיצאתי אל הרחוב ולא פגשתי באדם טוב שהציע או נרתם, לעזרה.  החל מאנשים מדהימים שעצרו לא פעם את רכבם כשאני עמוס בתיקים והציעו להסיע אותי ליעדי ( מ. צ: לא הסכמתי!) ועד לבדוק שעת הגעת האוטובוס, בנוסף לאנשים המדהימים שפעילים ומחפשים יומם וליל, איפה רק אפשר להעניק ולעזור לחיילים. פעמים שאפילו בצורה מוגזמת, חייב להודות. אבל תמיד מעוררת השראה.

•

ועם כל זה, לפעמים די בכמה דקות של חוויה לא נעימה, בלשון המעטה, כדי שתותיר רושם חזק יותר ותעביר את סדר היום מהמציאות בשטח, מאלפי שעות של פעילות ומעשים טובים, ומאות אלפי אנשים טובים, לרגעים קטנים ושפלים מעין אלה: "חרד"ק, חזיר, תתבייש לך, טוו טוו (יריקה), ציוייני (ציוני), תסתלק מכאן, יהודי מומר". כל אלו, אם לסכם בתמצות וממש בכמה מילים את הרבע שעה האחרונה שלי ברחוב בני ברקי הערב, וזאת כי כל חטאי הוא ענידת מדי זית של צה"ל. שקלתי אם להפעיל וידיאו, לעשות סצינה. הרי בסך הכל אנשים אוהבים את זה (ראה ערך: חרדי שצועק 'שבת היום, שבת היום', 360 פעם) - והאגו גם אמר שמגיע להם. תהיתי האם סרטון כזה עלול לגרוע או לאחות את היחסים בחברה שלנו, והגעתי למסקנה שאין צורך. אין להם את הזכות לקבל תשומת לב שכזו ובסך הכל  קשה מאוד לשפוט אותם. 'תינוקות שנשבו'. גם לא ראיתי צורך בלהסביר להם את השיקול בלהיות חייל. השתדלתי למהר ולהגיע ליעדי, בטרם ייעשה מעשה אשר ינציח את האירוע. אני לא צריך לשתף אתכם בתחושות שלי. אני מניח שלא קשה לכם לדמיין מה עובר על חייל שיוצא לסופשבוע, אחרי שבוע בשטח ושעות רבות של נסיעה, ונחשף לקבלת פנים חמימה שכזו מכמה בחורים בני גילו, עם בלורית לראשם, ריח דורדוראנט לגופם ושקית של 'גל-פז' בידם, שנראים שזה עתה יצאו מהמזגן. ואליכם: בפעם הבאה שתתקלו בסיטואציה כזו, אל תהססו להתערב, להשתיק ולמחות בהם. יותר הפריעו לי האנשים שעמדו מהצד ושתקו, מאותם נטולי הדעת שגידפו. • מתוך דף הפייסבוק של אליה נקי