הפנים האמיתיות של המחזירים בתשובה?

התכנית האחרונה של אנתרופלוג החרדים (לעניים) הבלתי נלאה, אמנון לוי, לא עוררה כמעט רעש, וחבל.

לוי בחר לתעד את המחזירים בתשובה הגדולים. את המתודות והטכניקות בהם הם עושים שימוש, הקהל המאזין להם, ובעיקר, ניסה לבדוק, בצורה גרוטסקית כדרכו, האם הם מסוגלים להחזיר גם אותו, חילוני אתאיסט ‘בלי אלוהים בלבבו’ כהגדרתו, בתשובה.

על עליבותו של ניסיון לדרוש מרב – אותו הפך לוי לשחקן במחזה שהעלה – להחזיר את הבמאי בתשובה אולי אין צורך לכתוב. ניתן להמר, כי הצופים הצליחו – גם בשעת הפרסומות – לעמוד במתח הנדיר, האם אמנון לוי, אכן השתכנע מדבריו של הרב יוסף מזרחי והחליף את החולצה השחורה בחאלט.

מה שהיה מרתק, היתה העובדה שהרב מזרחי, בחר לצלם באופן אישי את הראיון כולו ולהעלות אותו לרשת היוטיוב. כך ניתן לצפות בפער בין השידור אצל לוי, לראיון בפועל.

הנה כמה היבטים שלכדו את עיני.

1. זמן. הראיון בין שני האישים, לא חצה בתכנית את רף הדקות הספורות [להערכתי 5-10 דקות], בעוד השיחה המקורית ארכה הרבה יותר. זה כמובן אך הגיוני, לא ניתן לשדר ראיון שלם בתכנית פריים-טיים, ועבודת עריכה רק מתבקשת, ובכל זאת הפער מעורר תהיה: 1:39 של ראיון [99 דקות], מול שידור של 5-10 דקות. הגיוני? לא בטוח.

2. תקריבים וצילומי קלוז-אפ. השיחה המקורית היתה של שני אנשים נינוחים, ששוחחו בנעימות. אינני מכיר את הרב מזרחי, גם לא את לוי, אני מניח שהם שני אנשים בעלי יכולת ורבלית גבוהה וכי הם יכלו לדבר גם 6 שעות.

עם זאת, תכנית הטלויזיה שהתמקדה בפניו של לוי מול אלו של הרב מזרחי הצליחה לייצר עימות שלא לומר איבה בין השניים. צפיה בראיון הממושך מלמד: סתם שיחה חביבה בין שני אנשים על יהדות וארצות הברית.

3. מוזיקת רקע. השיחה המקורית התנהלה כמובן בחדר ערום למדי, עלוב למראה, כשהמשתתפים ישובים על כיסאות פשוטים האחד מול רעהו. בתכנית נראים ספרים, ואלמנטים נוספים (שכפי הנראה היו במקום), ועל רקע דבריו ‘המקוממים’ כביכול של הרב מזרחי סביב עניין הצניעות נשמעה מוזיקת קצב תכופה.

קשה להבחין בכך במבט ראשון, אך צפייה בשני הסרטונים מעלה על פני השטח את השאלה: מדוע מדבר הרב מזרחי על רקע פס קול הלקוח מסרטי פעולה? את מה זה משרת?

4. תמונות רקע. כנ”ל. הרב מזרחי מסביר מדוע עונשה של אשה הנוהגת בפריצות חמור מבהמה ותמונות משובבות נפש של פרות ברפת עולות על המרקע. תמונתן של הפרות מופיעה לשניות ספורות, אך כפי שיודע כל מי שעבר קורס בפסיכולוגיה חברתית, היא נצרבה במוח, ויכולתה להשפיע על כושר השיפוט על האדם מכרעת.

5. סף שבירה של המנחה. כעבור דקות ספורות של שיחה משחרר לוי את ההיגד הבא: “הדעות שלו מצליחות בעיקר לקומם אותי והוויכוח אתו מתיש. אי אפשר לעמוד במבול המילים הזה שלכם. אם עוד 10 דקות היית ממשיך הייתי אומר, הרב מזרחי אני מאמין בכל, רק תפסיק, רק תפסיק”.

גם פה מגיעה ההכרזה של לוי על רקע צלילים המוזכרים לנו מסרטי רמבו ומחץ הדלתא. נדמה שלא נותר אלא לרחם על לוי שבסך הכל ביקש לחזור בתשובה וקיבל ‘מבול’ של קלישאות.

מה קרה באמת? אחרי 80 דקות, של שיחה, בהם לא חדל לוי מלהתיש את האיש בשאלות אתאיסטיות למתחילים, כשהוא חוזר שוב ושוב על טיעונים שחוקים – הוא מכריז: התעייפתי.

מאחורי ההכרזה של לוי, שאגב המשיך לחפור למרות ‘עייפותו’ עוד 19 דקות ארוכות, עומדת אמת פשוטה אחת. המחזירים בתשובה הקלאסיים, החרדיים, מהרב נויגרשל ועד הרב אמנון יצחק, מהרב זמיר כהן ועד הרב מזרחי, מדברים בקול אחד, שאתאיסט בעידן המהפכה הליברלית לא מסוגל לשמוע.

תפיסות אמוניות, הוכחות לאמיתות התורה והבורא, שאלות של שכר ועונש, מקומו של האל, השגחה פרטית ומעמד האשה, נעים בקו מקביל לזה שבו צועדים חסרי הדת של המאה ה-21.

לא ניתן לשכנע אותם, כי הם לא מקבלים את הנחות היסוד של המחזירים הקלאסיים. השפה, הטרימינולוגיה, צורת החשיבה דיפרנציאליות לגמרי, והשיח הוא לא פחות משיח חרשים.

מה שמטריד בצפייה בסרטים הוא, שהבמאי והשחקן המרכזי אמנון לוי, מודע היטב לכך, רק שהוא מנצל את הרבנים ואת הצופים כשהוא מוכר להם אשליה שהמשחק לא מכור.

האם יש לבא אליו בטענות? אולי לא. הטלוויזיה היא אשליה, והצפיה היא סוג של בידור. אבל אולי ניתן היה לצפות מלוי שאת המילה ‘תחקיר’ ישמיט.

מוטב יותר, מחזה.