איילת שקד לחרדים: “תשתלבו בכלי התקשורת. אתם חכמים ומוכשרים”

שרת המשפטים איילת שקד קראה אמש (שני) בנאום שנשאה במליאת הכנסת לצעירים מציבור החרדי להשתלב בתקשורת הישראלית.

שקד הקריאה בנאומה את מאמר ‘הטובים לתקשורת’ שכתב השר אורי אורבך ז”ל, ומיד אחר כך שלחה ‘עקיצה’ לשר אופיר אקוניס, שבישיבת הממשלה ספר את מה שהגדיר “המפדל”ניקים שנמצאים בתקשורת”.

שקד ציינה כי את “המאמר המכונן הבא שאני עומדת לקרוא כתב חברי הטוב, אורי אורבך, זיכרונו לברכה – וחולל סוג של מהפכה, מהפיכה שממשיכה להתרחש גם היום. מאז נכנסו הרבה אנשים מהציבור הדתי – בשבילך, השר אקוניס, המפד”לניקים – לתקשורת ומשתלבים בה”.

שקד שלחה עקיצה גם לשר אריה דרעי, שטען שהציבור החרדי מקופח בשילוב עיתונאים בכלי התקשורת הכללית.

“את המאמר הזה אני רוצה להקדיש לציבור החרדי. אני חושבת שהציבור החרדי יכול גם הוא להיכנס ולהשתלב בתקשורת. אני קוראת לציבור החרדי לאמץ את המאמר, תקשיבו לאורי אורבך זכרונו לברכה ותשתלבו בתקשורת. אתם מספיק חכמים ומוכשרים.

“תצטרפו לתקשורת הכללית, כי היום אני יודעת לספר לאורי אורבך שבקורס של גל”צ היו לא אחד ולא שניים, אלא 9 דתיים וגם אחד חרדי, אז הנה אפשר גם יותר. ח”כ אריה דרעי – הנאום הזה היה בשבילך. תקראו את הנאום הזה ותשתלבו בציבור הכללי.

” ואם אורי אורבך, זיכרונו לברכה, היה עומד כאן היום, הוא היה עושה את זה הרבה יותר טוב ממני, אז מה שלי נשאר זה רק להקריא את מה שהוא כתב. קוראים לזה ‘הטובים לתקשורת’, וכמו שאמרתי, אני מקדישה את זה לציבור החרדי”.

להלן מאמר ‘הטובים לתקשורת’ המלא:

“שמיניסט יקר, הר”מ שלך בישיבה התיכונית בטח קורא לתקשורת בשם “תישקורת” וזה במקרה בטוב. “עלמא דשיקרא”, הוא חוזר בכל הזדמנות ו”לא חשוב מה יאמרו השדרנים, חשוב מה יעשו היהודים”. אחר כך הוא מצטט את ה”שפת-אמת”.

במידה מסוימת הר”מ שלך צודק. אבל צר לי לעקוף סמכות: הר”מ צודק, אבל הדעות שלו לטווח ארוך הן אסון. מידי שעה אנו משלמים בריבית-דריבית, את ההתנתקות והנתק שבין הציבור שלנו לעולם התקשורת. הדעות הלאומיות והנכונות יוצאות וידיהן על ראשן בכל הרשתות ובכל השעות. הזמן היחידי של ביטוי פחות או יותר אובייקטיבי לדעותינו בקול ישראל הוא בין השעה אחת אחרי חצות ל-6 בבוקר: צפצוף ארוך וצומרני. בגלי צה”ל אף זה לא. האזינו פעם ל”ציפורי לילה”.

”אין סיבה איפוא, שאנשים כמוך שהחינוך שלהם טוב יותר, לא יהיו אלה שיושבים מול מיקרופון”.

יש לא מעט שרים וח”כים שמתקשרים כל בוקר לכתב “שלהם” כדי לשאול אותו (בהגזמה): מה דעתי היום? והשדרן בן העשרים (או העיתונאי בן ה-25) מספר לשר מה דעתו של כבודו, וכבודו אומר לאומה את דעתו והשדרן משדר את דעתם, של כבוד השר ושל השדרן.

זהו המצב. משום כך לא חשוב כל כך מיהו השר, אלא חשוב מיהו השדר. בדרך כלל זה כלי ריק אבל די אינטליגנטי שעולמו הרוחני רחוק כמטווחי קשת מכל מה שאתה, חברי השמיניסט, מאמין ומחונך על ברכיו, אין סיבה איפוא, שאנשים כמוך שהחינוך שלהם טוב יותר, שהם מלאכים, יחסית, בתורה, שיודעים מה זה קידוש, שבת וכשרות, לא יהיו אלה שיושבים מול מיקרופון. שצעירים כמוך ישרבבו את הערות הביניים שלהם בתוך דברי הח”כ ושאתה תראיין, בכבוד ראוי, רב ראשי וכל אדם אחר.

אין שום סיבה שחברים כמוך שהספיקו להתמלא כבר במשהו, לא יהיו עורכי ומגישי תוכניות, אלו שקובעים מי יוזמן ומי לא, מי ישאל ומה ישאל. בימית שולם המחיר, הלוואי שהיו לנו שם שדרים עם הדעות הנכונות. הם לא היו שואלים כל היום את הח”כים הלאומיים: “האם אתם לא מרגישים שאתם מחסום לשלום?”. או: “מה תעשו עם כל-כך הרבה פיצויים?”.

”בימית שולם המחיר, הלוואי שהיו לנו שם שדרים עם הדעות הנכונות”.

אם היו שניים-שלושה דתיים יותר ציוניים ופחות ציניים, הם היו מחציפים לשאול את שר הביטחון: “אדוני, אתה לא מרגיש בושה לעקור ישובים פורחים בארץ-ישראל?”. או: “כיצד אתה מסביר את העובדה שאנו עוקרים עשרות ישובים פורחים בשביל פיסת נייר שערכה מפוקפק?”. אבל לא היה לנו שדרן שם.

אין אנו מעמידים במבוכה שר משטרה בשאלה כמו: “מדוע תחת אחריותך יהודי אינו יכול להסתובב בלי פחד בירושלים, בעוד שערבים מרגישים בטוחים ברחובותינו?”. אם השרים כבר מגמגמים מוטב שיגמגמו אל מול השאלות שלנו, שיתפתלו מול החצופים שיודעים לשאול, ושלא רק נואיבה והדייר-סטרייט בראש שלהם.

אבל הרב שלך בטוח שהוא צודק, “ביטול תורה”, הוא קוטף את אוזנך והולך לקרוא את העיתון שלו: “את הכישרון אתה חייב לנתב לאפיקים נכונים, הקב”ה נתן לך כשרון כדי שתכתוב חידושי תורה, כדי שתברר סוגיות הלכתיות, לא בשביל לכתוב חיבורים ילדותיים או עיתוני ב”ס מלאי ליצנות”. ליבי איתך, שביעיסט או שמיניסט, שמתעסק בחרדת קודש בעיתון בית-הספר ותולה שם מאמר עוקצני נגד המנהל וצוות בלשיו המכונים מדריכים.

”אבל הרב שלך בטוח שהוא צודק, ‘ביטול תורה’, הוא קוטף את אוזנך והולך לקרוא את העיתון שלו”.

עם אנשים שיודעים ומוכנים לזעוק נגד עוולות, להביע את דעתם בכישרון ראוי, עם אלה אפשר יהיה לעשות משהו במדינה הזו כשיסתיימו הלימודים ויתחילו החיים. המכתב הזה הוא, אם כן, אליך פוחח מוכשר או שמיניסט עם מעט כשרון. אתה שיודע מה קורה מסביבך ולא מאלו שתוקעים אצבעות באוזניים, כשאומרים להם “אמרו בטלוויזיה” וזועקים: “אוי, אוי, עיתונאים אין להם חלק לעוה”ב…”. הפנייה הזו היא אליך, אם אתה עם מעט בטחון עצמי, מספיק סבלני בשביל לסבול, מספיק חזק ומאוזן כדי לא להישחק, ודי נבון כדי להסכים עם הדברים הכתובים כאן.

הגיע רגע של אמת, בעצם הוא הגיע מזמן, אבל אנחנו היינו בדיוק באמצע סוגיה חשובה הטובים לתקשורת! כל בחור וטוב לנשק הכתיבה. יש לאתר בדחיפות ובבהילות כל כישרון צעיר ולטפח אותו, להכניס לו לראש עוד בכיתה ט’ שהוא טוב ומוכשר ויכול, ללמד בני-יהודה קסת. להפסיק לקשקש כל היום לוגריתמים ואמפרים ולתת צ’אנס לחבר’ה כישרוניים לפתח את כשרונם, אחרת השוקת השבורה שלנו תשבר ותלך, ותטחן עד דק ורווח והצלה לא יעמדו ליהודים משום מקום אחר.

עט לעשות!

עם ישראל זקוק לאנשים שיהיו לו לפה. ואינני מדבר עכשיו על מנהיגים שחסרונם גם הוא זועק, אני מתכוון לכאלו שמסוגלים לבטא יפה עמדות נכונות. כלים להעברת המסר, אבל כלים מחזיקי ברכה, כלים שלובים בערכים של מוסר אמיתי ועם אוריינטציה יהודית. הפוטנציאל של החבר’ה בציבור הלאומי הוא אחר, אבל בתחום זה יש עדיין איזה רגש נחיתות ופחד במה.

זה נכון מאוד שהעשייה האמיתית היא הדבר החשוב ביותר. הוכחנו זאת בהתיישבות, בעלייה, בביטחון ובחינוך, במיוחד בחינוך. בלי הדברים האלה לא צריך כותבים ומשדרים. אבל חייבים להכיר בעובדה שערכים אלו נפגעים מאוד בגלל העדר נושאי הרעיון ומפיציו לרשות הרבים.

ולכן בלי בושה, אני מעז לקרוא לך, צעיר בוגר ישיבה תיכונית, לנסות להתקבל לגלי צה”ל. תהיה אמנם ג’ובניק, אבל השפעתך על הנעשה בארץ תהיה לא פחות ואולי גם יותר, מהצנחן ומהחי”רניק
סגול-הכומתה. אני יוצא מתוך הנחה שאם יבואו לבחינות קבלה 50-100 בחורים (ובחורות!) צעירים דתיים ומוכשרים, שניים-שלושה יצליחו להשתרבב.

במשך זמן אחד מהם ילמד איך לשאול את השאלות הנכונות ומה לא לשדר ולו משום השיקול הזניח ששידור מסוים עלול להזיק לעם ישראל. נקודה. ללכת לתקשורת היום פירושו אצל צעיר דתי להיות חלוץ להפוך את אדמת הבור והבורים הזו לנכש קוצים ולשתול ורדים. לשבת מול מיקרופון זה חשוב היום כמו שפעם היה חשוב לייבש ביצה, למרות קירקורי הצפרדעים.

אולי זה נשמע פאתטי אבל “עט לעשות!”, ויותר משזו פניה אליך, שמיניסט יקר ושביעיסט החושב על עתידו, זוהי פני למחנכים אשר רואים את השרפה ומחשים. בצד החינוך הטוב לערכים וללימוד תורה צריך להחדיר את המודעות לכך שהעשייה התקשורתית הנה כחומר ביד היוצר, היא יכולה להיות כלי חינוכי או חלילה אנטי חינוכי אדיר, תלוי ידו של מי לוחצת על המתג.

אני מודע גם מודע לבעייתיות באגרת הדחופה הזו. היא מתעלמת מהקשיים ומהחסרונות בעולם התקשורת פה ושם הגזמתי, אך בעיקר המעטתי בעולם כוחו של המיקרופון והעט. אולי הפחתתי בחשיבותם של תחומי עשיה אחרים אבל אין לי ספק שהשברים, כמו ההצלחות, בחברה הישראלית – כולם נגעו-נשקו בתקשורת לגווניה, ושם לא היינו ואם נמשיך להעדר משום אנינותנו, ניקיון-כפינו וצחות-בשרינו, הרי שנוסיף לראות בבניין פלסטין, בערכים נשחקים, במדינה מתפוררת, ואל תגיד לא ידעתי ואל תאמר לא שמעתי, כי אתה יודע למה”.