אחד הדברים הכי בולטים כאשר מגיעים אל עיר התורה והחסידות בני ברק הם רחובות העיר מלוכלכים.
אלא שכעת מתברר, לפי עדויות של ‘מקורבים’ לראש העיר חנוך זייברט המצוטטים בעיתון ‘גלובס’, כי מדובר במדיניות מכוונת של קברניטי העיר.
“המדיניות שמוביל זייברט היא שהעיר תמשיך להיות מלוכלכת, רק שלא לחרוג מתקציבים שיגרמו לה לצאת ממסלול האיזון הפיננסי”, כותב העיתון מפי המקורבים. “זו החלטה לא קלה מבחינה פוליטית, והיא טומנת בחובה הרבה יותר שיקול דעת מאשר רצון לאהדה”.
כדי להסביר את ההיגיון התכנוני של עירו הצפופה, מסביר ראש עיריית בני ברק בראיון שערך עמו העיתון הכלכלי: “מגדלים לא מתאימים לבני ברק. בגלל השבת, אנחנו מאפשרים בנייה למגורים רק עד גובה 6.5 קומות. חוץ מזה, המשפחות כאן גדולות, ואם מביאים בחשבון ממוצע 6 נפשות בכל דירה, לא הגיוני לבנות כה גבוה. התשתיות לא יתמכו ויורגש מחסור בכל שירות עירוני – מביוב ועד גני ילדים ומדרכות”.
“אנחנו העיר הצפופה בישראל”, הוא מזכיר. “האוכלוסייה גדלה כל הזמן, ועומדת על 190 אלף תושבים, וברוך השם אנחנו עוד צפויים לגדול. אבל שטח השיפוט נשאר 7,300 דונם ואין לאן להתרחב”.
ההיצע קטן, הביקוש גדל ושניהם תורמים את תרומתם למחירי הדירות, שהם כיום מהגבוהים בארץ.
לפי הכתבה בגלובס, בכל שנה מוגשות לוועדה המקומית בין 500 ל-600 בקשות להיתרי בנייה, ו-70% מהן נוגעות להרחבות ולתוספות לדירות קיימות. זאת בנוסף להרחבות לא חוקיות שתושבים עושים בלי לבקש היתר.
“אנחנו נוקטים שיטה של מקל וגזר”, מספר לגלובס עו”ד אריאל יונגר, היועץ המשפטי של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בני ברק, ושותף במשרד רון גזית, רוטנברג.
“כל העבירות כמעט נובעות ממצוקת דיור”, אומר יונגר. אך העירייה מפעילה מדיניות שתכליתה לפצות על המצוקה הקשה והמחמירה. “אנחנו לא מאפשרים עבירות מסוג פיצולי דירות”, מגלה יונגר, “אך במקרים של חריגות והרחבות במטרים בודדים, גם אם יש לנו אפשרות לפתוח בהליך פלילי, לא עושים זאת. במקום לתבוע אנחנו נותנים אפשרות להגיש בקשה להיתר, ומגלים גמישות. הציבור בבני ברק יודע שכדאי להגיש בקשה להיתר, במקום לקבל צווי הריסה וקנסות”. השיטה עובדת: “אמנם מספר התביעות לא ירד, אבל מספר הבקשות להיתרי בנייה לתוספות עלה”.
לפי הכתבה בגלובס, בבני ברק מאשרים קומת מרתף אחת בלבד בבנייה חדשה, גם כי הציבור אינו צרכן גדול של מכוניות, וגם משום שהוועדה המקומית רוצה למנוע תופעות שכיחות במרתפי החנייה שקיימים: בנייה של מחסנים, משרדים וחנויות, ואפילו דירות מגורים.
בכתבה מציגים עוד עניין שעובד אחרת מאשר במגזר החילוני: בבני ברק הקמת מבני ציבור בתוך מבנים לא סופגת ביקורת והתנגדויות, כמו שקורה פעמים רבות במגזר החילוני.
“באזורים חרדיים גן ילדים בבניין מגורים לא מוריד מערך הדירה, וסמיכות לישיבה יוקרתית אף מעלה את ערכה”, נאמר בכתבה. “מעבר לכך, בניגוד לאזורים אחרים, בבני ברק מצוקת מבני הציבור הביאה את המגזר הפרטי מקרב חברי הקהילה, להכניס ידו לכיס כדי לפתור את הבעיה. מגרשים פרטיים רבים ברחבי העיר המיועדים לתעשייה או מסחר, נרכשים על ידי עמותות שקיבלו תרומות לשם כך, והעמותה שמבקשת להקים ישיבה או כולל, מבקשת היתר בנייה למבנה עם קומה מסחרית שבה יתבצע שימוש מסחרי מניב הכנסה, ומעל הקומה המסחרית תוקם הישיבה שתחזוקתה השוטפת תמומן משכר הדירה שתניב הקומה המסחרית”.
רבים עדיין טועים לחשוב שבני ברק היא עיר ענייה, ואולי אף “הענייה בישראל”. תדמית זו רחוקה מאוד מהמציאות, קובע גלובס. עד לפני כשבע שנים אכן התנהלה באופן שהביא אותה על סף קריסה ולגירעון המצטבר שהגיע ל-275 מיליון שקל, סכום שהיווה אז 40% מהתקציב השנתי.
לאחר שגם הפקידים וגם קבריניטי העירייה מאסו במצב, בשלהי 2008 החליטה העירייה, אז בראשות יעקב אשר, ליזום תוכנית הבראה עם השלכות חריפות. בשנת 2009 עלה אחוז הגבייה מ-70% ל-90%.
היום העירייה מאוזנת והגירעון המצטבר ירד מ-275 מיליון שקל ל-95 מיליון, ומהווה 10% מהתקציב השנתי שמסתכם בקרוב למיליארד שקלים. שיעור השתתפות המדינה בתקציב השוטף, בקיזוז חינוך ורווחה הוא 17% בלבד, ואלמלא מלוות עבר, היא היתה נחשבת לעיר עצמאית.