עכשיו, כשהשולחן נקי, אפשר לשבת ולדבר

השבוע הגענו להסכמה נדירה בין חלקי הציבור בישראל – שהכול השמיעו אותן מילים ואותם משפטים: “אתם גוזרים על ילדיכם בוּרוּת ובערות”. “ילדיכם גדלים בלי לדעת מושגי יסוד”. “איזה עתיד יהיה להם?”. “הם לא רק הילדים שלכם, אלא של כולנו”.

כך בדיוק נשמעו הוויכוחים משני עברי המתרס, בעקבות תיקון ‘חוק הליבה’.

אלה מטיחים באלה כי ילדיהם אינם זוכים ללמוד מקצועות שיסייעו להם להשתכר בכבוד, ואלה מטיחים באלה שילדיהם גדלים בלי ללמוד מושגי יסוד ביהדות ונדונים לחיי ניכור ממורשת ישראל.

בלי האשמות

חז”ל אומרים שבזמן הזה קשה מאוד להשמיע דברי תוכחה, מפני שכאשר אדם אחד אומר לחברו “טול קיסם מבין שיניך”, הוא מיד מטיח בו בחזרה: “טול קורה מבין עיניך”.

במקום להקשיב להערה, ואולי באמת לסלק את ה’קיסם’ התקוע בין שיניו, הוא עובר מיד להתקפת נגד ומצביע על מגרעותיו של מי שמעיר לו.

ובכן, אם כבר בימי חז”ל אימצנו את דפוס ההתנהגות הזה, איך נוכל להשתחרר ממנו ולהקשיב באמת איש לרעהו?

אמרו על כך חכמי הדורות, שהעצה היא לנהוג על-פי הפסוק במגילת איכה “נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה”. כל עוד האחד מטיח האשמות בזולתו, אין סיכוי שהוא יקשיב לו; אבל אם הגישה תהיה “נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ” – נחפש יחד את הדרך ואת הפתרון, כי אז “וְנַחְ קֹרָה” – אותה ‘קורה’ (“טול קורה מבין עיניך”), התקועה בינינו, תרד ותנוח.

איש אינו אוהב פטרונות וכפייה, וזו הייתה הבעיה הגדולה בחקיקה שנעשתה בממשלה הקודמת. היא באה מתוך גישה פטרונית, כשברקע מנשבת רוח רעה של ‘הכו בחרדים והצילו את המדינה’. איש בציבור החרדי לא חשב שמחוקקי החוקים דואגים באמת לשלומו ולעתיד ילדיו, ולכן המהלכים האלה עוררו זעם רב וגררו הקצנה נגדית.

שווּ בנפשכם שמשרד החינוך היה נמסר למפלגה חרדית, והשר החדש היה מפזר את המועצה הפדגוגית, מרכיב מועצה שבה חברים אישים דתיים וחרדים, והללו היו יוצאים בהכרזות כי על בתי הספר הממלכתיים ללמד כך וכך שעות יהדות, ובית ספר שלא יעשה זאת, יקוצץ תקציבו. קל לשער את המהומה שהייתה קמה.

ואין כאן שאלה אם חשוב ללמד יהדות או מקצועות מסויימים, אלא עצם הגישה הכוחנית והפטרונית היא המקוממת.

לכן כל הדיון על מידת החשיבות של לימודי הליבה אינו במקומו. התיקון ביטל את הכוחנות, את האיום לקצץ בתקציבי בתי הספר (המקוצצים ממילא, מעצם היותם מוסדות פטור).

עכשיו השולחן נקי ואפשר לדבר.

בעיות אפשר לפתור

אכן, יש בעיות שצריך לפתור. צריך לסייע לבוגרי החינוך החרדי להתפרנס בכבוד. לשם כך צריך להקשיב למערך השיקולים המנחים את קברניטי מערכת החינוך הזאת, ולמצוא את הפתרון הנכון מתוך כבוד ורגישות. אולי המסקנה תהיה שיש לתת את הכלים האלה בשלב מתקדם יותר?

בה בעת צריך למצוא דרכים שבוגרי מערכת החינוך הכללית יֵדעו מהו צום שבעה-עשר בתמוז, מה הם ימי בין המצרים, מה משמעותו של תשעה באב ואיך נראֶה סידור תפילה.

גם את זה צריך לעשות בכבוד, בהידברות וברגישות.