1.
גם אתם התעצבנתם מפרשת הרב קרים? מסערת הרב לוינשטיין? מהכותרות על הרב ברכיהו? גם אתם נשמתם לרווחה עם מינויו של צביקה פייראייזן? גם אני.
ואני אגיד לכם מה היה הכי חסר לי בימים הסוערים האחרונים: ברי דעת. אנשים חושבים, שיזכירו ויסבירו שזה בסדר, שלא כולם השתגעו פה מסביב. שאפילו אם מישהו בכיר במגזר דיבר או כתב או חשב לא לעניין, או אפילו סתם לא לפי הכללים ה”נכונים”, וגם אם התפוצצה פרשה מביכה – זה לא מטלטל את כל עולמם הרעיוני וגורם להם לאמץ ערכים אחרים לגמרי.
הנושאים בשיח הציבורי הרי מתחלפים כל שבוע, לך תדע מה ייחשף באיזה שו”ת באתר רמבי”ש מלפני 20 שנה, אבל הסיפור, בכל הפולמוסים האלה, הוא תמיד אותו עניין בסיסי ויסודי: האם היהדות היא בעיה או פתרון? האם התורה וההלכה מפריעות במרחב הציבורי או מתקנות אותו?
וכאן בהחלט חסרים אנשים שידברו ויסבירו, החוצה וגם פנימה. הרי למה קוראים להם “מעצבי דעת קהל”? כשמם כן הם – מעצבים את דעתו של קהל.
אני לא מתכוון כרגע לרבנים, לאנשים גדולים או למומחים מלומדים. אני לא מחפש הרצאות של שעה וחצי על המאבק בין התורה לליברליות, על חוסר איזון תקשורתי או על קדושת הבית היהודי. בהזדמנות. אני גם לא מדבר על עיתונאים דתיים, כלומר על כתבים שמחפשים סקופים ומראיינים אנשים אחרים.
מה שהכי נצרך, לדעתי, במהלך סערות כאלה ובכלל, זה גלריה של כותבים ודוברים עם אג’נדה. עם משנת חיים. אנשים בשלים, לא מבולבלים, אנשים שכבר למדו וחשבו משהו בחייהם, ושמסוגלים להסביר בשפה ברורה ונגישה עמדות מורכבות, גם נגד כיוון הרוח, נגד הפופוליזם ונגד הפוליטיקלי קורקט.
יש רבים וטובים כאלה בעיקר בתחום הפוליטי. שם, בין ימין לשמאל, יש כבר לא מעטים שיודעים לענות היטב במישור המדיני והביטחוני. יופי. עכשיו מה עם היהדות עצמה? מי ישיב מלחמה בשם התורה, אבל ב‑100 מילים בלבד ולא במאמר עם מראי מקומות? למה אין כמעט צעירים דתיים וחרדיים כאלה?
2.
אם הייתי פילנטרופ, הייתי אפילו תורם למיזם כזה.
מגבש חבורה כזו, ואז מציף את השיח בדעות שלהם. מכניס אותם לעלוני פרשת השבוע ולתקשורת המסחרית הדתית והחילונית, יוזם השתתפות שלהם בפאנלים ובדיונים, מקדם בתשלום את העמודים שלהם בפייסבוק, גורם לכל אחד במגזר וגם מחוצה לו להיחשף לטקסטים האלה.
אבל אני לא מיליונר, ולצערי אלה שכן, לא חושבים שחינוך מהסוג הזה הוא חשוב. כנראה אטרקטיבי יותר להוציא מיליונים על בניין שיישא את שמך, מאשר לשים עשרת אלפים שקל על קידום והפצת תכנים והפיכתם לוויראליים. חבל.
בינתיים, אני נותן להם השבוע את הבמה שלי.
אז הנה כמה חבר’ה צעירים ומוכשרים שאני ממש לא מכיר באופן אישי, אבל הם בהחלט עזרו לי לשמור על התודעה שלי עצמאית בתקופה האחרונה, מול כל השטיפת מוח שמסביב.
3.
בנימין שיינברג גר במעלה חבר, עובד בהיי-טק, ומשכנע עד עתה בדעות שהוא מפרסם בעיקר את מי שסביבו. עכשיו תגידו לי האם עמדה כזאת לא אמורה להישמע במעגלים קצת יותר רחבים.
“מי שמעולם לא ויתר על גלידה מכיוון שהיה בשרי, לא יוכל להבין את הסיפור”, הוא כתב בשיא פרשת הרב לוינשטיין. “בסוף בסוף, אחרי שמנקים את רעשי הרקע, יש כמה שאלות יסודיות בבסיס הדיון. אחת מהן היא מה שקוראים בעגה היהודית ‘עבודת המידות’, ובשפה המודרנית ‘דחיית סיפוקים’.
“היש דבר כזה בכלל, להתגבר על נטיות? האם זה צודק? האם זה אפשרי? התרבות המודרנית סוברת שלא. יש לתת ביטוי מלא לכל נטייה. ההסתייגות היחידה היא שלא לפגוע באחרים, וגם זה כנראה מתוך ‘שמור לי ואשמור לך’. אפשר לדון מהם זרמי העומק של הגישה הזו, האם היא באמת חושבת שאין רע או שהיא מיואשת מהיכולת לנצח אותו, אך השורה התחתונה היא זהה.
“היהדות, לעומת זאת, בנויה כולה על התמודדות. החל מהאדם הראשון בגן עדן ועד לחיי היומיום של כל אחד מאיתנו. שבת, כשרות, טהרת המשפחה, כל אלה תובעים מאיתנו גבורה פנימית ועבודה אישית בלתי פוסקת. השאלה הפילוסופית האם יש רע בעולם מתבררת קודם כול באדם פנימה. אדם שמתבונן ביושר אל תוך נפשו מזהה בה נטיות בוסריות ושליליות. גאווה, קנאה, כעס. מתוך אמונה בטוב הפנימי שנמצא אצלו ברובד עמוק יותר (הידוע גם בשם ‘נשמה’), הוא בוחר להחזיר מלחמה, להיאבק ברע שבתוכו ולנצח אותו.
“לעדן את המידות, לטהר את הנפש. מתוך כך הוא מסוגל גם להביט החוצה, לאבחן את הרע שבעולם ולצאת לקרב. לעתים זו מלחמת דעות. לפעמים, במסגרת לאומית ומכוח הכלל, יוצאים גם למלחמה ממשית. הכול נובע מאותו השורש, למען הגברת הופעת הטוב בעולם”.
4.
גם את הלל גרשוני אני לא מכיר, ואני מניח שגם אתם לא. חבל. האם בתוך בליל העמדות והשטויות והגינויים וההתנצלויות וההבהרות והראיונות, לא היה כדאי לשמוע בשבועות האחרונים גם את הדעה הבאה?
“תנו לי רק להבהיר משהו חשוב על יהדות ופלורליזם. היהדות היא אולי נושאת הדגל המשמעותית ביותר של האנטי-פלורליזם, של האי-קבלה של האחר. העולם הפגאני היה עולם מאוד מכיל ומקבל. לכל אחד האל שלו, כל אחד התרבות שלו, אפשר להילחם ולהשמיד אחד את השני כמו אנשים תרבותיים, אבל ברור שזה האלים שלי מול האלים שלכם. היהדות ניפצה את הקונספציה הזו. לשיטתה יש דברים נכונים ושגויים, יש אמת ושקר, ויש מצווה לנפץ אלילים ולשבר מצבות של עבודה זרה.
“זה בדיוק בדיוק הרעיון המרכזי שהיא הביאה לעולם: שיש מערכת ערכים, שיש חוקים, שיש מצוות, שיש מוסר, ושלא איש הישר בעיניו יעשה. אם יש מסר מרכזי שצריך לקחת מהיהדות הוא מסר ניפוץ האלילים. והאלילים האלה יכולים להיראות מאוד מתקדמים, מאוד מכילים, מאוד מודרניים ומאוד ליברליים. הם תמיד נראו ככה. אתם חושבים שכמוש ופעור ובעל היו פרימיטיביים? מה פתאום.
“הם היו הצעקה האחרונה, הבון טון, מה שכולם חשבו, ורק היהודים עם התורה המוזרה שלהם באו והפריעו להם בחגיגות הקרבת הילדים למולך (רעיון מתקדם ומבריק אז). יש להניח שגם בתקופת משה רבנו היו אנשים צדיקים שהלכו לצעוד במצעדים של פעור, ובזמן שאול היו מנהיגים רוחניים שחשבו שלעבוד לבעל בכלל לא סותר עבודת ה’, שהרעיון של לעומתיות הוא דבר שאבד עליו הכלח ושמה שצריך לעשות זה לשחות עם הזרם.
“אז כן, היו כאלה. אבל הם לא נשארו כדי לספר לנו על זה. כי אם להיות פעוריסט, אז אפשר כבר להיות עד הסוף ולא חצי-חצי. עובדי פעור, מכל מקום, נותרו אי שם בהריסות ההיסטוריה ובתלים עתיקים. היהדות התקדמה הלאה בלעדיהם”.
והוא ממשיך וכותב על אלה שטוענים שהיהדות צריכה להשתנות ולהתאים את עצמה לרוח התקופה, ומביאים כדוגמה את תיקוניהם של עזרא ונחמיה ושל רבן יוחנן בן זכאי: “היא הנותנת. נחמיה לא ‘נענה לרוח הזמן’, אלא התייחס למציאות המשתנה ותיקן תקנות – כמו איסור מסחר בשבת – בהתאם.
“הוא לא אמר ‘השבת היא די אנכרוניסטית, אז בואו נוותר קצת לסוחרים בשבת ונלמד עליהם זכות’. הוא לא אמר ‘איסורי התבוללות זה משהו שעבר זמנו, בואו נתקדם ונהיה כמו כולם’. הוא גם לא הציע ‘הקלות בגיור’. הוא רב עם נושאי הנשים הנוכריות, וגם מרט את שערותיהם וקילל אותם.
“כן, קילל. אישיות ציבורית. מה אתם יודעים. גם רבן יוחנן בן זכאי, הרפורמטור המהולל, לא ‘עדכן’ את הדת היהודית כדי שתתאים לרוח הנצרות המלבלבת או הפגאניזם ששגשג אז. להפך. הוא תיקן תקנות שביצרו את מעמד היהדות והתמודדו עם המחסור בבית המקדש. באותם זמנים גם תיקנו ברכה מיוחדת נגד המינים, כלומר הנוצרים. כן, שוב קללות. איזה יהודים לא מתורבתים”.
5.
הבנתם את הראש? גם אם אני לא מסכים לכל מילה, כמה זה מרענן, כמה זה אחר, לא בשטאנץ שהתרגלנו אליו. תנו לנו עוד כיווני מחשבה כאלה.
אני מסיים בעוד שני חבר’ה שאני מבטיח לכם שלא שמעתם עליהם. אברהם אליצור, בחור צעיר מפסגות (נכדו של אורי אליצור ז”ל), איבחן לאחרונה כך את מלחמת התרבות בישראל: “השיח המוביל כרגע ברשת ובתקשורת מניח שעוד רגע וכולם שם בחבורת לומדי התורה יבינו כמה אנכרוניסטית ולא-רלוונטית היהדות, וכמה נכון וצודק המוסר העדכני. בהתחלה הם ייצרו גשרים מלאכותיים בין התורה למודרנה, ובסופו של תהליך הדרגתי יאומצו העקרונות העכשוויים במלואם (מתירנות מוחלטת, שוויון טוטאלי, נושא היחס לאויב, ראיית העולם כסובב סביב הפרט).
“לא רחוק היום – מאמינים רבים ממובילי הדעה בישראל כיום – והתורה והיהדות יישארו כפולקלור חביב, מסורת נחמדה, משהו כמו הנצרות ברוב העולם המערבי. לא מעט מבני התורה אכן מקבלים את ההנחה הזו, ומרגישים שהם על סף הפסד במלחמת מאסף.
“אני חושב שגם אני הייתי יותר נלחץ, אם לא הייתי זוכר שבדיוק בדעה הזו החזיקו (רשימה חלקית): היוונים בתקופת בית שני, הנצרות שאחרי חורבן הבית, האסלאם של ימי הביניים, תנועת ההשכלה שבראשית העת החדשה, הקומוניזם ואפילו זרם מסוים בציונות.
“צר לי לאכזב, ליברלים-פלורליסטים-פוסט-מודרנים-מגה-הומניסטים, אבל בדומה לכל האופנות המחשבתיות האלו, גם מהתרבות שלכם היהדות תיקח את היסודות הנכונים, ותשאיר אתכם בתור פסיק היסטורי הרחק מאחוריה”.
איזו נחת לסבא. גם בהירות המחשבה, גם בהירות הביטוי.
6.
אבישי גרינצייג גר ביד בנימין ועובד על דוקטורט בחינוך. כשנטען שרבנים צריכים להיזהר יותר במה שהם אומרים בבית המדרש, מכיוון שהיום התקשורת מאזינה, הוא התעצבן.
הנה רק פסקה מתוך מה שכתב בנושא: “בכל ימי גלותנו, רבותינו נאלצו לשנות ולהשתמש באפולוגטיקה כדי להינצל מדעת הקהל. אך זו הייתה הדרך בגלות, משום פיקוח נפש, מול אויב אכזר שהיה עלול לבצע פוגרום אם ישמע דבר שלא נאה לאוזניו.
“האם אנו מתכוונים להעתיק את דפוס הפעולה של רבותינו בשעה שנקראו לפולמוס מול הכומר בפני המלך הגוי, ולעשות כן אף בארץ ישראל ובתוך בית המדרש פנימה? לעניות דעתי המסקנה צריכה להיות בדיוק הפוכה. אנחנו צריכים להפסיק להתנצל. אנחנו צריכים להפסיק לחשוב שהשמיים ייפלו אם נאמר מה יש לתורה לומר בכל נושא ונושא. אין לנו במה להתבייש ואין לנו מה להסתיר.
התורה היא תורת אמת, ואנו צריכים לכתוב ולומר דברי אמת. ומי שלא נוח לו לשמוע, שיסתום הוא את האוזניים. אנחנו לא נסתום את הפה”.
7.
קדימה, אל תסתמו את הפה. דברו, כמה שיותר.